"קופה ראשית": ביקורת עונה רביעית

כבר חמש שנים מאז שקומדיית המצבים "קופה ראשית" התחילה את דרכה כסדרה ליודעי דבר בלבד בחינוכית. כיום הקומדיה האהובה הפכה לאחת הסדרות הנצפות ביותר בישראל, וסוללת את דרכה בין זכיות בפרסי האקדמיה ואפילו מועמדות לפרס האמי הבינלאומי. היופי של "קופה ראשית" מתבטא בעיקר בכך שהיא מזקקת לתוכה את הישראליות לגווניה, וכל זה במסגרת ביקור שגרתי בסופר העירוני. השילוב של השנינות, הביקורתיות, העוקצנות והקלילות של הסדרה יוצרים מתכון לסיטקום מנצח.

אחת הבעיות ב"קופה ראשית", ובמרבית הסיטקומים בכלל, היא השחיקה. ההרגשה שהסדרה צועדת במקום ולא מתפתחת לכיוונים אחרים. הדמויות אותן דמויות, הבדיחות מסוגננות באותו אופן, ובתכל'ס כבר הרגשנו הכל, טעמנו הכל, וקצת נמאס מהמבנה השיטתי שהסדרה מושתתת עליו. ה"נוסחתיות" הזו הורגשה כבר בעונה 3, שבה הסדרה התחילה להתקדם למקום לעוס ומקרטע.



(מתוך "קופה ראשית" - באדיבות כאן 11)

עונה 4, שהסתיימה בשבוע שעבר בכאן 11, המשיכה במסעה לפסגת הרייטינג והצליחה ברובה להימנע מהמכשולים של העונה הקודמת ולקחת יותר סיכונים. היוצרים נדב פרישמן ויניב זוהר עשו בה עבודת כתיבה מעולה. אי אפשר לומר שעונה 4 לא לקתה בחסר, היא עדיין מבוססת על אלגוריתם מסוים. אך אם בעונה הקודמת יוצרי הסדרה רצו ללכת על בטוח וללא סיכונים על מנת לרצות את הצופים, העונה הנוכחית הצליחה לחדש את עצמה בצורה ייחודית.

מה שמאפיין במיוחד את העונה הוא היציאה מגבולות הסופר. אם עד כה הראו לנו את הקסם של הסופר דרך שינוי תפאורה או הפקת אירועים בו (כמו בפרק "חופה ראשית"), בעונה הזו יצאנו ללוקיישנים חדשים ומגוונים: הבית של גברת ז'וז'י, בית עלמין, הטוסט של גריאני או הכפר של ראמזי. היציאה מהלוקיישן הראשי נתנה אווירה חדשה ומרעננת, ורובד נוסף לחייהם של הדמויות הראשיות. בחלק מהמקרים כמו בטוסט של גריאני זה סוג של סגירת מעגל למקומות שהפכו לנושאי שיחה במהלך הסדרה.