תסמונת שטוקהולם: כמו בני ערובה גם אנחנו נשבינו בקסמו של "קלארק"

האדרת הפושע היא תופעה שהייתה קיימת כבר משחר ההיסטוריה, אבל בשנות ה-60 של המאה הקודמת חלה עלייה משמעותית בגלוריפיקציה של עברייני צמרת. השילוב בין תרבויות הנגד השמאלניות שקמו לבין פריצת הדרך הטכנולוגית שהפכה את העולם לכפר גלובלי, יצר קוקטייל מעוות שבמסגרתו הפכו פושעים מסוכנים לגיבורי פופ. התנועה הבולטת ביותר באירופה הייתה סיעת הצבא האדום ("כנופיית באדר-מיינהוף"), שיצרה בסוף שנות ה-60 בגרמניה גלי הערצה בזכות הכריזמה של אנדריאס באדר וגודרון אנסלין, צעירים משולהבים שהובילו רבים אחרים להצטרף למעשי הטרור הרצחניים שלהם "בשם המהפכה".

במקביל, באותן שנים פעל בשבדיה פושע קטן בשם קלארק אולופסון. בניגוד לבאדר-מיינהוף הוא לא היה פסאודו-אידיאולוג, אלא סתם עבריין שגדל בסביבה קשה וטופח להיות פושע מטונף. הוא נכלא וברח פעמים רבות וב-1973, בעודו מבלה בין הסורגים, הוזעק מבית הסוהר היישר לסניף בנק במרכז שטוקהולם, על פי דרישת שותפו הוותיק לתא, שודד הבנק אריק אולסון. השניים התבצרו בכספת יחד עם ארבעה בני ערובה. ניסיונות החילוץ נמשכו חמישה ימים. ביום השישי, כשהפעולה החלה להראות סימני הצלחה, התברר שהשבויים, ובמיוחד צעירה בשם קריסטין אנמרק, אינם ממהרים לשתף פעולה עם המשטרה. לימים כונתה התופעה "תסמונת שטוקהולם" ושימשה בסיס רחב למטאפורה בתחומים חברתיים שונים.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר