"תמונות מחיי נישואין": ביקורת מיני סדרה

סדרות וסרטים שעוסקים בהתפרקות הנישואין, או במילים פשוטות יותר – גירושין, אינם מונח חדש לצופה הממוצע במאה ה-21 – "סיפור נישואים" ו"חיים בין השורות" של נואה באומבך, "קרמר נגד קרמר", "בעלים ונשים" ו"הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן, "לפני חצות" של ריצ'רד לינקלייטר ועוד ועוד... אך לפני פחות מחצי מאה, המצב היה שונה לחלוטין. גירושין לא היו דבר כה מקובל חברתית, בייחוד לא כמו היום, וחברות רבות ראו במוסד הנישואין ערך עליון.

אחד הראשונים להוציא לאור גם את קשייה ואת חלקיה הלא יפים של מערכת הזוגיות בנישואין היה הקולנוען השוודי הנודע אינגמר ברגמן, שבחר לסכם את שנות ה-60 הסוערות עבורו – שבהן הסתיימו נישואיו לגון הגברג וקאבי לארטיי והחלה מערכת היחסית המטלטלת שלו עם המוזה שלו, השחקנית ליב אולמן – עם סדרה בת 6 פרקים (כל פרק כבן שעה), שקוצרה מעט מאוחר יותר לסרט, בשם "תמונות מחיי נישואין" ("Scenes from a Marriage"), אודות ההתפרקות בת העשור של מערכת היחסים של יוהאן (ארלנד ג'וזפסן, שותפם הקבוע ליצירה של ברגמן וטרקובסקי), פרופסור לפסיכולוגיה, ומריאן (אולמן), עורכת-דין המתמחה בגירושין.

לא עבר זמן רב, והתוכנית הכתה גלים – חותמה נותר על מבקרים, על התעשייה (לראייה, כל היצירות שציינתי למעלה חבות את חובן לעבודתו של ברגמן) ויותר מכל, על הקהל – שכן, לפי המיתוס, אחוז הזוגות הפרודים השוודים הרקיע שחקים לאחר שידור התוכנית. באותו הזמן, ישב נער ישיבה צעיר בקיבוץ הדתי שעלבים ונקרה במקרה בדרכו בתוכניתו של ברגמן. "לא ידעתי כלום על כלום. ואז התחיל הדבר הזה, והייתי פשוט בשוק. הברוטליות, הכיעור והעירום היממו אותי", אמר לוי לראיון ל-"הארץ" בחודש שעבר, "אני ממש זוכר שאמרתי לעצמי 'זו אמנות. טלוויזיה יכולה להיות אמנות'".