"שישו ושמחו": ביקורת סדרה

"שישו ושמחו", הקומדיה המוזיקלית המרעננת והמפתיעה של כאן 11, עוסקת בחוויה צבאית שונה. היא מתמקדת ברבנות הצבאית, מעין מובלעת בתוך הצבא, ובמקהלת הרבנות, שמחפשת רלוונטיות ברוח הזמן, אך נותרת כשריד לעבר. זהו מקום בו הרב גורן והשופר שלו הם עדיין איקונות תרבותיות. "יהודי זה הכי. זה שלם. לא חצי", שרים החיילים במקהלה, אמירה אירונית בהתחשב בכך ש"שישו ושמחו" דווקא מדברת על החצוי, הלא-שלם, והמפורק, באופנים ליטרליים וסמליים.

הסדרה פותחת לצופים צוהר לעולם שונה ומיוחד, ומכירה לו שורת דמויות הנעות בין המופרכות למרגשות. "שישו ושמחו" היא, כפי ששמה מעיד, סדרה מצחיקה ומבדחת. אך מתחת לצחוק ולסצנות קומיות על גבול הגרוטסקה, היא גם עוסקת בקשרים המורכבים בין דת למדינה בישראל של ימינו. היא משחקת עם חומרי נפץ שכוללים דת ומסורת, צבא, הדרה ודיכוי נשים, טיפולי המרה ופטריוטיות לוחמנית.

הסדרה נפתחת בסצנה שכמו נלקחה מחלום או הזיה. חייל מזוקן ודתי, בגילומו של אקי אבני הנפלא כתמיד, עומד מול ועדה צבאית כששתי ידיו קטועות לאחר שקפץ על רימון. הסיבה למעשה הזה תתגלה בהמשך והיא אינה מתאימה בדיוק לנרטיב הגבורה האופייני. לבקשת חברי הוועדה, הוא מרכיב את הפרוטזות ומתבקש לבצע סדרת משימות שנעות בין הביזארי (תעשה לייק) לסמלי (שים טבעת על אצבעה של האישה היחידה בוועדה). האיש, שמתגלה בהמשך כאל”מ ויזנר, לוחם קשוח מהציונות הדתית סטייל אפי איתם, מתעקש על כך שענידת הטבעת אינה למטרת קידושין.