את ההצלחה האדירה של העונה הראשונה שלה, "הלוטוס הלבן" חייבת ללא מעט דברים: הצילומים המרהיבים, הכתיבה העוקצנית והשנונה של היוצר שלה מייק ווייט, המשחק הנפלא של כוכביה והפסקול עוכר השלווה ומעורר החרדה שלה. אלא שכמו בכל יצירה טובה באמת, מה שגרם לה לבלוט הוא זיקוק של תובנה על עצמנו (או לפחות על אחרים שאנחנו מכירים היטב) שהעדפנו להדחיק במקרה הטוב. כל הרעיון של חופשה, בוודאי אחת במקום אקזוטי ומפנק, הוא בסופו של דבר תרגיל על עצמנו: המחשבה שנוכל לברוח מהצרות, למצוא מחדש את הגרסה הטובה של עצמנו שאבדה בתוך השגרה השוחקת. "הלוטוס הלבן" טענה ששום דבר בעצם לא משתנה - אנחנו אותם אנשים עם אותן חולשות, הדבר היחידי שמשתנה הוא הקורבנות שלהן.
ריפליי: "הלוטוס הלבן" לא משנה הרבה מהנוסחה המנצחת של העונה הראשונה - ובצדק
