מצחיקים אותי מאמצי העל שעושים העונה לפרוץ את גבולות הפורמט, ובעיקר איך שמנסים לתקשר לנו את זה, בפאתוס, כדי לשכנע אותנו שקורה משהו: "ההודעה הדרמטית של האח הגדול", "כולם יוצאים מהבית, לא כולם חוזרים". וכלום לא קורה. לעשות לדיירים מועצת שבט קוטור כדי לייצר עלילה זה כמו לקחת זוג נטול חשק שנמצא ביחד כבר 25 שנה ולייעץ להם לגוון את חיי המין שלהם על ידי שינוי תסרוקת. אם משעמם להם במיטה, זה לא יעזור אם היא תעשה גוונים והוא יסתובב בבית יותר מטופח וישתדל בכל מאודו לא להפליץ.
זו לא באמת שבירת שגרה שמייצרת עניין. להיפך - היא רק מדגישה את המצוקה. רק את ההיסטריה של הדיירים ההפקה מצליחה לעורר, ולראיה הדמעות, ההשתנקויות, ואייל ברקובר שכמעט התעלף כשגיא ולירון פנו אליו, אבל אפילו מתוך התקף החרדה שהיה שרוי בו לא הצליח להפיק אמירה או הבעה אותנטית אחת. לנו, הצופים, ממש לא משנה אם הדיירים נמצאים בסלון של בית האח הגדול ורבים ובוכים שם, או בחדר שמעבר לשני גרמי המדרגות, יושבים על טריבונות ורבים ובוכים שם, בצורה מסודרת, עם הנחייה.
הריב במועצת השבט נסב סביב הדילמה שיש לכל ילד ביסודי - איך להיות אהוב ומקובל מספיק כדי לשרוד את השנה. המקובלים של השנה הזאת הם "חבורת הלאבי דאבי" - אור, עומר, תמיר, מירי ושרית, ילדים שטכניקת ההישרדות שלהם היא נתינה - הם משתמשים בסיפוק צרכים הדדי ותמיכה כדי לייצר את רשת הביטחון שסביבם. מירי ואור הן המזינות, שלושת האחרים הם החמודים, והאינטרס המשותף שלהם לשרוד את התופת הדביק אותם זה לזה מוקדם בעונה.
רוצים להשתייך לחבורה, אך גם מזלזלים בה: מסתבר שמאיה ואורן חזן ממש דומים
