רגע לפני סוף גמר העשור של "מאסטר שף", הבנו מה התבלין שכל כך חסר לנו שם

רועה צאן, מעצבת שמלות כלה ושיפוצניק נכנסים למטבח. לא, זאת לא התחלה של בדיחה אלא תיאור גמר עונת העשור של "מאסטר שף" ששודר אמש בקשת 12. בכלל, השורש עש"ר חזר אתמול (ולאורך העונה) כל כך הרבה פעמים עד שהוא בעיקר הדגיש את התחושה שאין מצב - אין מצב ש"מאסטר שף" נמצאת על המסך שלנו רק עשר שנים. לתחושתי ראיתי את סמדי בומבה מבשלת חריימה כשלמדתי לבגרויות בעוד שאני כבר בן 36. פרק הגמר - ובמחילה מאבי ניר לא אאמץ את המונח "אירוע הגמר" - אליו הגיעו הלל גרדי (רועה הצאן), מיכל מוטיל (מעצבת שמלות הכלה) ויניב שחר (השיפוצניק ומנהל מפעל לעיבוד מתכות), ניסה לשדר תחושה של אירוע גאלה יוקרתי עם קוד לבוש מוקפד של השופטים והמתמודדים, שנדלירים מגוחכים והרבה הרבה זהב, אבל יותר מכל הזיע ממאמץ.

זה חבל, כי בבסיסו "מאסטר שף" הוא עדיין ריאליטי חיובי ומעורר תיאבון שלא רק מרגיש כאילו הוא כאן כבר נצח אלא כנראה גם היה יכול להמשיך לנצח (עם ההתאמות נדרשות). עונת העשור (נשבע, פעם אחרונה) ניסתה להשיג במקביל שתי מטרות שונות - להזכיר לצופים את המיתולוגיה של "מאסטר שף" על שלל המתמודדים המוכרים שיצאו ממנה ומנות שהפכו לקאלט (מי אמר קרוקומבוש?) ולנסות לרענן ולהיראות חיונית (הוספת רותי ברודו אל צוות השופטים, שינויים במשימות). מאז ומעולם ידעו בתוכנית ללהק מתמודדים מוצלחים עם נוכחות טלוויזיונית חזקה מספיק שתמשוך את הצופים גם אם אין להם שום דרך לטעום את המנות שהם מכינים. העונה הזאת לא הייתה שונה, היא כללה תמהיל של היפסטרים צעירים שקוראים תיגר על המטבח הקלאסי (הלל), אנשים שמחפשים למצוא את עצמם מחדש (מיכל), מתמודדים עם סיפורי עלייה מרגשים (דוד, שרה) וסיפורים משפחתיים מרגשים לא פחות (יניב, אלעד ועוד). ועדיין, לאורך רוב הפרקים נשארנו אדישים. גם אם הם ניצחו את רוב ערבי השידור שלהם (כאשר "האח הגדול" ברשת לא הייתה בתמונה) הם לא הצליחו לעורר שום באזז.