"פינוקיו": ביקורת סרט דיסני+

אולפני דיסני ממשיכים ב"מסורת" העיבודים החדשים לקלאסיקות האנימציה העל-זמניות שלהם לסרטי לייב אקשן (שחוץ מלכבס עוד כסף אין באמת סיבה טובה לכך) והפעם הגיע תורו של ילד העץ המפורסם. "פינוקיו" החדש מגיע היישר למסכי הטלוויזיה ומדלג על הבכורה בקולנוע (האם זהו סימן מטרים לתחילתו של סוף עידן? ימים יגידו). יותר משמונים שנה חלפו מאז שהקלאסיקה הקסומה שהונפשה בטכניקת דו-ממד של דיסני עלתה על המסכים ונחשבה כבר באותם ימים כיצירה מופלאה ומעוררת מחלוקת בהיותה אפלה וספק אם מתאימה לילדים.

לעיבוד החדש, דיסני בחרו בבמאי המוערך רוברט זמקיס שביים שלל להיטים שוברי קופות לכל המשפחה ביניהם "בחזרה לעתיד" ו"מי הפליל את רוג'ר ראביט". הוא בחר לביים גרסה לא פחות אפלה מקודמתה, אם לא יותר. עדות לכך היה קהל הילדים שנכח בהקרנה המיוחדת שנערכה לכבוד צאת הסרט שהגיב לא פעם בבעתה ובצרחות בסצנות מסוימות שהיו אפלות, קודרות ומבעיתות דוגמת מראה השדים חסרי הפנים והגוף ב"אי התענוגות" שעסקו במלאכת לכידת הילדים שהפכו לחמורים או כאשר מפלצת הים המכונה "מונסטרו" הגיחה במרדף פראי וחסר מעצורים אחר פינוקיו וג'פטו כשהם נסים מפניה לעבר החוף.



יחד עם זאת, היו גם לא מעט רגעי צחוק וקסם עבור הילדים (וגם למבוגרים, שזכו אף לקריצה מרגשת בדמות שעוני הקוקייה של ג'פטו אשר שילבו חלק מהקאנון של סרטי דיסני). ניתן היה להבחין שהקהל נהנה בעיקר מן הסצנות והדיאלוגים ששוחזרו כמעט אחד לאחד מן המקור וכאן נשאלת שאלת השאלות – האם באמת יש צורך בעוד גרסה של אותו הסרט? התשובה לכך תהיה תלויה בגיל הנשאל.נקודה לחיוב שראוי לציינה היא דמותו של ג'פטו בגילומו של טום הנקס שנכנס לנעליו של הנגר האהוב. הנקס שיתף פעולה עם זמקיס לאורך השנים במספר פרויקטים משותפים ("פורסט גאמפ", "להתחיל מחדש", "רכבת לקוטב") ונדמה כי הם גדלו והתבגרו יחד. ניכר שהיכולת התסריטאית של זמקיס להנגיש את ההיסטוריה העצובה של ג'פטו בגרסה החדשה, אשר מובילה אותו ליצור את פינוקיו (פרט שנעדר מן הסרט המקורי), בשילוב יכולות המשחק המרגשות של הנקס – נותנות את התוצאה של ג'פטו שובה לב, אהוב ומרגש. גם הבחירה בסוף שונה מן המקור היא אמיצה (ואף מוצדקת מבחינה הגיונית), מתקבלת על הדעת ומרגשת לא פחות.