"סמוך על סול" סיימה את חייה כמו שהתחילה אותם: נאמנה לעצמה ולגיבוריה

לאורך חייה "סמוך על סול" איפשרה לדמויות להנחות אותה. זו סדרה שעל אף שמה, סול גודמן כמעט לא הופיע בה: היא חתרה אל הדמות המסוימת שהכרנו ב"שובר שורות", ועשתה זאת ביסודיות, סבלנות ודקדוק. אפילו כשהגיעה העונה האחרונה, למרות שהגיבור כבר שינה את שמו, הוא עדיין לא היה בהלך הרוח שבו הכרנו אותו לראשונה.

בהתאם, העונה השישית יצאה לדרך עם הרבה סירים על האש. היה עליה להראות סוף סוף איך ג'ימי מקגיל הפך סופית לסול גודמן, להסביר מה עלה בגורלן של כל הדמויות שלא נמצאות ב"שובר שורות" - קים, נאצ'ו, הווארד ולאלו - לקפוץ לעתיד כדי לסיים את הסיפור של ג'ין עם נהג המונית, לחבר את כל הנימים הנדרשים אל הסדרה האם, ולקשור את כל הסיפור הזה כשמעליה מרחפת אחת הפינאלות הגדולות בתולדות הטלוויזיה.

לא בטוח שהעונה הזו - היחידה עם 13 פרקים, בעוד קודמותיה הסתפקו בעשרה - תיזכר כטובה בתולדות הסדרה. ללא ספק אפשר היה להקדיש פחות פרקים למבצע העוקץ נגד הווארד, ואולי גם לפרויקט השוד של ג'ין עם ג'ף. ועם זאת, היא סיפקה לאורכה שיא אחרי שיא אחרי שיא. כל וי שנדרשה לסמן הפך לקליימקס, ובכך היא מיצבה את עצמה כעונה שכוללת הכי הרבה רגעים בלתי נשכחים. מותו של נאצ'ו, הרצח של הווארד, הקרב האחרון של לאלו, קים מסובבת את הסכין בלבה של שריל, הפרידה. גם מבצעי העוקץ הניבו אימג'ים נפלאים, כמו הביקור של סול בקאנטרי קלאב, השלכת הפרוצה מהרכב מול עיניו של קליף מיין והסינבון שהולך וקטן על הצלחת.

שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לפרק האחרון של "סמוך על סול" ול"שובר שורות".