הסדרה החדשה של מייסלון חמוד ("לא פה, לא שם") שעלתה ב-HOT משתמשת בז'אנר השחוק של קומדיות הפשע כדי לספר סיפור על הדור הערבי הצעיר ששונה מהדימוי הסטראוטיפי הנפוץ בחברה היהודית. מתן יניב על סדרה משעשעת ומבוימת היטב, אך כזו שלא תמיד מצליחה להתעלות מעל הז'אנר בו היא מצויה
מלבד הסדרה "עבודה ערבית", נדיר לראות על המסך הקטן (וגם זה הגדול) סדרות המציגות פנים מורכבות של ערביי ישראל, שאינן קשורות אוטומטית לקונפליקט הפוליטי. בעוד שסרטים וסדרות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעדיפים לזעוק את האמירה שלהם כמו כתבה חדשותית, יצירת המופת "לא פה, לא שם" של מייסלון חמוד הציגה יוצרת אחרת. יוצרת שמעדיפה לתת לקהל לקרוא בין השורות תחת מעטפת של הומור, דמויות מעניינות ולא מעט מוזיקה כיפית. מצפייה בפרקי הפתיחה של "נאפס", נראה שחמוד משתמשת בנוסחה דומה תחת מעטפת של סדרת פשע קומית.
בגבול שבין תל אביב ליפו לפני קצת יותר מעשור נמצאת ורדה, שחקנית מתחילה שמצטרפת לשני שותפים בדירה קטנה. בעוד שמצבם הכלכלי מדרדר ושוק העבודה ביפו עוד יותר מדרדר - השלושה מתחילים לעסוק בסחר של סמים. העניינים כמובן מסתבכים כשהם נקלעים לעסקת סמים עם משפחת פשע פלסטינית, שמסבכת אותם עם עולם הפשע המקומי, המשטרה ועם משפחותיהם.
"נאפס" משתמשת בצבעוניות המוכרת בז׳אנר קומדיות פשע, עליהן חרשנו מזה עשורים, כדי לספר סיפור על ערבים ששונים מהדימוי הסטראוטיפי הנפוץ בחברה היהודית. חמוד סוחפת את קהל המיינסטרים שאוהב את דמויות העבריין המצועצעות והצבעוניות והשימוש בבימוי קולנועי קצבי ותוך כדי מגניבה בדיחות קצרות ואפיזודות יומיומיות שנדמים כדברים הקרובים ביותר לליבה של היוצרת, בניסיון חכם להעביר את האמירה שלה. למרבה הצער בימינו אלמנטים אלו לבדם כבר לא מספיקים. צר לי שאנחנו חיים בתעשייה בה חמוד מרגישה מחויבות לדחוף סצנות פעולה זולות, נאומים מצועצעים של עבריינים ועוד אלמנטים שכל תפקידם לספק מנת אקשן לצופה הממוצע.
בגבול שבין תל אביב ליפו לפני קצת יותר מעשור נמצאת ורדה, שחקנית מתחילה שמצטרפת לשני שותפים בדירה קטנה. בעוד שמצבם הכלכלי מדרדר ושוק העבודה ביפו עוד יותר מדרדר - השלושה מתחילים לעסוק בסחר של סמים. העניינים כמובן מסתבכים כשהם נקלעים לעסקת סמים עם משפחת פשע פלסטינית, שמסבכת אותם עם עולם הפשע המקומי, המשטרה ועם משפחותיהם.
"נאפס" משתמשת בצבעוניות המוכרת בז׳אנר קומדיות פשע, עליהן חרשנו מזה עשורים, כדי לספר סיפור על ערבים ששונים מהדימוי הסטראוטיפי הנפוץ בחברה היהודית. חמוד סוחפת את קהל המיינסטרים שאוהב את דמויות העבריין המצועצעות והצבעוניות והשימוש בבימוי קולנועי קצבי ותוך כדי מגניבה בדיחות קצרות ואפיזודות יומיומיות שנדמים כדברים הקרובים ביותר לליבה של היוצרת, בניסיון חכם להעביר את האמירה שלה. למרבה הצער בימינו אלמנטים אלו לבדם כבר לא מספיקים. צר לי שאנחנו חיים בתעשייה בה חמוד מרגישה מחויבות לדחוף סצנות פעולה זולות, נאומים מצועצעים של עבריינים ועוד אלמנטים שכל תפקידם לספק מנת אקשן לצופה הממוצע.