מכה גדולה בכנף: "גרזן קטן" היא מהיצירות המרשימות והחשובות של תקופתנו

לצד הרבה חשבונות נפש אחרים שהביאה איתה השנה החולפת, נדמה שהעיסוק במתח שבין טלוויזיה לקולנוע מעולם לא היה גדול יותר. הוויכוח הזה הולך ומתעצם כבר שנים, ככל שהסטרימינג הולך וצובר תאוצה, ובוודאי כשהקולנוע חווה שבר היסטורי שכל כולו רווח נקי למסך הקטן. טקסט יפהפה של מרטין סקורסזה שפורסם במגזין Harper's החודש, מביא את המתח הזה אל פני השטח. "תוכן", מילה שבעבר שימשה כקצה אחד של סקאלה שבצדה השני נמצאת "צורה" - הפכה, לטענת סקורסזה, להגדרה האוניברסלית של כל תוכן מצולם שהוא. אפוס היסטורי בן ארבע שעות, סדרה בת 10 פרקים, סרטון של חתול בטיק-טוק, פרסומת לסופרבול - כולם חוסים כעת תחת מטרייה בנאלית אחת פרי מוחם של אנשי הייטק. כולם גם מוגשים לנו על ידי אלגוריתם קר, שמונע רק מהצורך לתת לנו עוד ממה שכבר אהבנו קודם לכן. לספונטניות של גילוי משהו שמעולם לא היינו יודעים שנאהב, לא נשאר כבר מקום.

מבלי לגרוע מהיקף הטיעון המרשים והמרתק שנושא סקורסזה בזכות אמנות הקולנוע, גם "גרזן קטן" ("Small Axe"), אנתולוגיית הסרטים של סטיב מקווין (זוכה אוסקר הבימוי על "12 שנים של עבדות") על אודות מהגרים מאיי הודו המערבית בבריטניה, נמצאת על התפר של הוויכוח הסוער הזה. אפשר להמשיך להתווכח על השאלה אם מדובר באירוע טלוויזיוני או קולנועי, אבל העיצוב והמורכבות של הסרטים הם קולנועיים למהדרין. אלא שבשלב זה ההבדלים באיכות העשייה ורמת ההפקה בין קולנוע לטלוויזיה כבר היטשטשו מזמן, בוודאי כשמדובר ביצירה שבין חלקיה השונים עובר קו תמתי ברור. ובכלל, לצפות בחמישה סרטים הפך איכשהו לפחות כיף מלצפות בחמישה פרקים, אפילו אם מדובר רק בסמנטיקה.