"מו": ביקורת סדרה

"מו", הקומדיה של הסטנדאפיסט מוחמד (מו) עמר ("ראמי") מספרת סיפור עם אלמנטים אוטוביוגרפיים מובהקים. זה סיפור על משפחה פלסטינית בארצות הברית, על פליטות ועל המרדף אחרי ה"גביע הקדוש" של המהגר: להפוך לאזרח אמריקאי אחרי שנים רבות של חיים כחסר מעמד, שנמצא תחת איום גירוש אם מעמדו לא יוסדר. מו, גיבור הסדרה, אומר בשלב מסוים שהוא "פליט פריבילגי", אבל ה"פריבילגיה" של חיים בארצות הברית לא מפצה על תחושת התלישות והאיום התמידי שמרחף מעל.

אלו חומרים שיכולים לפרנס דרמה סוחטת דמעות, אבל "מו" היא סדרה מצחיקה, שלוקחת את המצב הבלתי אפשרי הזה עד לאבסורד ורוקחת ממנו סיפור שיש לו רלוונטיות מיוחדת עבור הצופה הישראלי. מו, שהולך למטע זיתים במצוות אמו כדי לקנות זיתים להכנת שמן הזית המפורסם שלה, נשאל מאין הוא מגיע. תשובתו היא שהוא מפלסטין. זה ממש קרוב לכאן, אומר העובד בחווה. מו מסביר שאין המדובר ב"פלסטין, טקסס", אלא בפלסטין האחרת. "ישראל" מסביר החוואי, ומוסיף "שלום". מו אומר שיש כאן "בעיית מיתוג" והסדרה מתייחסת בהומור כואב ל"בעיית המיתוג" הזאת של הפלסטינים, לעומת ההזדהות האמריקאית האוטומטית עם ישראל.



למרות היותו גבר גדול ומזוקן, מו הוא סוג של דובי חמוד. הוא אמנם משחק אותה קשוח, אבל הרגשות שלו גלויים עד כאב. כמו שאומרת לו בת הזוג שלו מריה) תרזה רואיז, "נרקוס מקסיקו"), מקסיקנית אמריקאית, הוא גבר רגיש שבכה בטקס ההתבגרות של האחיינית שלה. היחסים בין אישה נוצרייה לגבר מוסלמי אינם מתקבלים בעין יפה על ידי אמו של מוחמד (פארה בסייסו, שחקנית פלסטינית נודעת שמשלבת היטב בין הקומי לדרמטי), אבל "מו" מנסה על הפערים התרבותיים והדתיים הללו. יוצר הסדרה אכן היה נשוי למקסיקנית ממנה התגרש לא מזמן, ונראה שהסדרה מתייחסת גם למשבר האישי הזה, עליו דיבר מו במופע הסטנד אפ שלו בנטפליקס.

הצבת גבר מוסלמי במרכז סדרה אמריקאית אינו דבר של מה בכך ו"מו" אינה מהססת לעסוק בנושאים נפיצים. מכיוון שמדובר בקומדיה, גם תקרית ירי מקבלת גוון מצחיק כאשר הפרמדיקים בזירה מתווכחים על כמה אנשים צריכים למות כדי שהאירוע ייחשב "ירי המוני" והאם היורה כלול במניין. מו דובר אנגלית, ערבית וספרדית ונראה שהוא נע בין התרבויות השונות בקלות. הוא חובב ראפ מושבע ואת חבר הילדות שלו מגלם טוב נוויגווי, ראפר טקסני, שמספק הופעה משעשעת במיוחד. נוויגווי משחק ספר ניגרי עם תובנות פילוסופיות כמו למשל כשהוא מסביר מהו "זיהום קולוניאלי", שטיפת המוח האירופאית שגורסת שבלונדיני זה יפה.