אם הייתה תופעה שבלטה מיד לאחר הפיגוע בדיזנגוף, הרי זה הקונצנזוס הנדיר שנרשם לרגע בין שמאל לימין, כפי שהשתקף בפוסטים זועמים ברשתות החברתיות: הגינוי לתקשורת. עוד שנייה נצטרף לברהנו טגניה ואדווה דדון במרדף אחר החשודים בירי, אבל קודם כל קצת על עמדת המוצא.
מבחינה תקשורתית זה היה מגה פיגוע. ורגע אחד לפני שאתם מתחסדים ושואלים האם דמם של שני הנרצחים מרחוב דיזנגוף סמוק יותר מאשר של הקורבנות בבני ברק, חדרה או באר שבע - אז נאמר מראש שלא, אבל העובדה שפיגוע מתבצע ברחוב שהוא אולי הכי מפורסם בישראל, בעת שמתקיים בו הטקס השבועי הגדול של הדת החילונית, הבדלה בין ימי החול לקדושת הסופ"ש, היא קריטית. גם העובדה שכמעט כל יחידה אפשרית בכוחות הביטחון מתרוצצת לאורך שעות ארוכות כדי ללכוד רוצח צעיר ערבי שמשטה בטובי בחורינו, עושה את הפיגוע הזה לגדול בהרבה מסך כל נרצחיו.
המעניין בתופעה שהתפשטה ברשתות החברתיות במקביל לתמונות מערוצי הטלוויזיה הייתה שהיא איחדה מבקרים מימין ומשמאל נגד אויב אחד משותף: לא הטרור הפלסטיני, שממש לא מבדיל בין מתנחל מקריית ארבע להיפסטר תל אביבי, אלא גלעד שלמור וניר דבורי, כלומר ערוץ 12, כמייצג התקשורת הישראלית. זהו הכבש שנשחט בסולחה שהתרחשה לרגע - מכל המניעים הכי לא נכונים - בין ימין לשמאל.
מה שבאמת הכעיס את צופי סיקור הפיגוע בדיזנגוף היה השיקוף של מציאות לא נעימה
