לא נעים לומר אבל שי לא ברמה של הדס. מה שעובר עליה הוא סיוט בלתי אפשרי


אוי לא, אוי לא, אוי כן. האם אנחנו רוצים את זה? כן, אבל ממש לא. אני לא יודעת. זוהי התחושה הציבורית שריחפה סביב המפגש החזיתי בין מנור לבן שהובטח לנו בפרק הזה. אף אחד לא חשב שזה רעיון טוב בשבילם, אבל אם הוא כבר יוצא לפועל, קשה שלא לצפות בו כשם שקשה להסיט את המבט מסרטון הוצאה להורג של דאעש. לפני זה, כמה רגעים פחות מעניינים, כי חבל לזרוק על רצפת חדר העריכה. בכלל, ישנה תחושה שהריאליטי בישראל סובל מתסמונת דור שלישי: שמרו הכל, גם שתיקות של מעיין ועמרי, שלא יחסר.

בינתיים אנו נודדים אל תאונת הרכבת החלופית שהביאו במקום מנור ובן, הלא הם הדס "צריכה שקט" ושי "מיליון ראשון לפני גיל שלושים", איש מלא כוונות טובות אך תמהוני ברמת הליהוק ל"בואו לאכול איתי". הדס מאמצת גישה חיובית ולפעמים אפילו מאמינה לעצמה, כמו שכל אחת משכנעת את עצמה ביום הראשון לטירונות ש"זו רק חוויה" למשך יום שלם ואז בולעת גיר.

בפשטות, שי לא ברמה שלה, חיצונית ואינטלקטואלית. החיוך שלו, שרבים תופסים כמקסים, נדמה לי ריק ושבע רצון כמו של סטודנט קולג' בערב ביר-פונג. כל התנהלותו אומרת גרסת הלייב אקשן של גופי. זה לא יפה, אבל צריך להיאמר, כי התיוג של הדס כביץ' לא הוגן כלפיה. זו לא אשמתה. זו גם לא אשמתו, אבל קל להאשים אותה, ולכן אחזור: זו לא אשמתה. בסיטואציה דומה הייתי מתנהלת בדיוק כמוה, אולי רק פחות מחויכת. מה שעובר עליה נראה ומרגיש כמו הסיוטים שלי שבהם אני צריכה להתחתן עם ילד בן 6 ואז מאבדת את הנעליים שלי ונוסעת במכונית בלי הגה לתוך לוע של תנין.