הצופה הממוצע של מהדורת חדשות 12 שצפה בפרק הראשון של סדרת הכתבות של יאיר שרקי בנושא המגזר החרדי הצטרף בלי אזהרת מסע לטריפ מטלטל בין מנעד הרגשות האנושי. מה לא היה שם? חמלה, מבוכה, כעס, עצב, פחד, גועל, בושה, זעזוע, בוז, הסתייגות וקצת אדישות עד שלבסוף הוא מרגיש מאוים, מנוצל, מותקף. הרגש האחרון שהוא ירגיש יהיה ניתוק. בערוץ חדשות שבנוי כולו על רגש, לעתים מלאכותי, שרקי הצליח לסחוט את הלימון עד הסוף. לזכותו ייאמר שזו הייתה בחירה אמיצה מצדו, אבל בעיקר - זו הייתה טלוויזיה מהפנטת.
בעולם אחר אפשר היה לכתוב שלא ברור למה ישבה הכתבה הזאת על המדף מעל לשנה, או לשאול למה החליטו להוציא אותה דווקא בשיא המהומות האפידימיולוגיות שסוחפות את בני ברק בימים האחרונים. בעולם שלנו זה ברור לגמרי. הרוב הדומם בציבור החרדי סולד מהתמונות בבני ברק. הרוב הדומם בציבור החרדי רואה בכל ההתנהלות הקיצונית בתקופת הקורונה חילול הקודש. הרוב הדומם בציבור החרדי מחנך את הילדים שלו לצניעות ודרך ארץ. הבעיה היא שהרוב הדומם לא מעניין את מהדורות החדשות, בטח כשאפשר לצלם קיצוניים שצועקים "נאצים" על שוטרים. לא צריך להיות אבי ניר כדי להבין שמבחינה טלוויזיונית אין עיתוי טוב יותר מבחינת חברת החדשות שחיה על אדי רייטינג כדי להפיץ את הכתבה הזאת, שבכלל צולמה לפני שפרצה מגפת הקורונה בישראל, אבל מתיישבת כמו כפפה על יד קמוצה לאגרוף של שנאה.
יונית לוי דיווחה שבני ברק בוערת. יאיר שרקי הזכיר לנו שהאש בערה הרבה לפני הקורונה
