"טרף": ביקורת סרט דיסני פלוס

פרנצ'ייז "הטורף" הוא מהחבוטים שבספרי דברי הימים של הוליווד. הקלאסיקה ההיא מ-1987 בכיכובו של ארנולד שוורצנגר ובבימויו של ג'ון מקטירנן ("מת לחיות") הביאה ניחוח חדש לז'אנר המדע הבדיוני והאקשן. ההמשכים שהגיעו בעקבותיה נכשלו סרט אחר סרט ועד היום לא נעשתה יצירה ראויה לציון. הוליווד המודרנית דלה ברעיונות מקוריים ובוחרת למחזר דמויות וסרטים אייקוניים מהעבר. היוצרים כבר לא מתאמצים להמציא ולחדש ומעדיפים להישען על הרגש הנוסטלגי של הצופה, שמצדו תמיד ישלם ממיטב כספו כדי להתרפק על העבר ועכשיו גם הטורף נלכד ברשת.

לאחר ניסיון האתחול הכושל בשנת 2018, הבמאי דן טרכטנברג לקח את המושכות וביים את הסרט הבא בסדרה, הפעם בצורת פריקוול: "טרף" (Prey) שעלה לשרתי דיסני פלוס (לא להתבלבל עם סרט אחר באותו שם שיצא שבוע שעבר בבתי הקולנוע). העלילה מתרחשת בערבות אמריקה בשנת 1719 ומגוללת את סיפורה של נארו (אמבר מידהאנטר - "לגיון", "דרך הקרח"). נארו מתפקדת כמלקטת אוכל וצמחי מרפא בשבט קומנצ'י. חלומה הוא להיות ציידת וניסיונותיה להוכיח את עצמה לגברי השבט, המזלזלים בה בלי הרף, כושלים בזה אחר זה. עד שיום אחד מגיע אורח בלתי צפוי ומאיים מהחלל החיצון. נארו נחושה להילחם בו ולהוכיח שהיא ציידת אמיתית - איך היא עושה את זה? כאן טמונה הבעיה האמיתית של הסרט.