תראו, אני לא רואה הרבה סדרות. אולי איזה "אטלנטה" פה, "משחקי הכס" שם. רוב השיחות שלי בנוגע לטלוויזיה הן כשמישהו ממליץ לי על סדרה, אני מהנהן בראש ואומר לעצמי שאני אוסיף את זה לרשימת הצפיה, ואז לא עושה את זה. אני אומר את זה כדי לתת הקשר למשפט הבא שהולך להגיע, כדי שתדעו מה רמת הידע המקצועית שצריך לייחס לו. בכל מקרה, "ריק ומורטי", שפרקי העונה השלישית שלה מתחילים להגיע באופן סדיר היום, היא הסדרה הכי טובה שיש בטלוויזיה. אולי הסדרה הכי טובה מאז העונות המקוריות של "Arrested Development" ואם אתם עדיין לא צופים בה אז תפסיקו לקרוא ולכו לצפות בה כבר.
"ריק ומורטי" מספרת על ריק ומורטי. ריק הוא האדם החכם ביקום: אדם בעל גבה כחולה אחת ,שיער קוצני ונטייה לגהק תוך כדי שהוא מדבר. מורטי הוא הנכד שלו – נער צעיר בחולצה צהובה וגמגום קל שבהחלט אינו האדם החכם ביקום. השילוב הזה, של המדען המבוגר והנער הצעיר, בוודאי יבלוט בבחזרה-לעתידיותו, ולא במקרה. "ריק ומורטי" התחילה כסרטון פארודי (נוראי, יש לציין) על "בחזרה לעתיד" ועל הדינמיקה המוזרה והמעט נצלנית שבין דוק ומרטי. מאז היא השתכללה לסדרה, החליפה את השמות של הדמויות, ובמקום הזוועות שמתרחשות בסרטון המקורי, הפעם המדען והנער יוצאים ביחד להרפתקאות שממיסות את המוח של הצופים – בין אם מצחוק, תדהמה או משום שהצופים גרים קרוב מדי למכון הביולוגי בנס ציונה.
הכתיבה ב"ריק ומורטי" נעה מתכנון פרטני מוקפד של פרטי עלילה שנבנים לאורך עונות שלמות ונשתלים ברמזים בשביל שמעריצים ימצאו אותם בצפיות חוזרות, ועד לפרקים שבהם המדבב של הדמויות פשוט אילתר שטויות ועכשיו מחלקת האנימציה צריכה להבין מה היא עושה עם זה. זאת סדרה שמספר הפארודיות והרפרורים שלה בכל פרק גורם אפילו ל"איש משפחה" להחוויר, ובו בזמן היא מציגה שוב ושוב רעיונות מד"ביים שעוד לא יצא לי להתקל בהם, וכל אחד מהם היה יכול להחזיק בקלות סרט או סדרה רציניים לגמרי. חייזרים שמתרבים באמצעות יצירת זכרונות מזוייפים, משרתים שרוצים לסיים את שרותם על מנת להפסיק להתקיים, ופיצולי זמן בכמות מגוחכת.
זה, הכתיבה הנהדרת, תשומת הלב לדברים הקטנים בשילוב של הטירוף האקראי של יוצרים שיכורים בחדר כותבים נעול, וצוות האנימציה שמצליח לגרום לרעיונות דוחים בבסיסם להיראות סבירים (או אולי להיפך) קונה לה עוד ועוד מעריצים שרופים בצורה שמאפשרת להחשיב את "ריק ומורטי" כקאלט, למרות שזאת הגדרה חמקמקה – בעיקר עבור סדרה שעדיין משודרת. אין הקרנות-חצות של פרקי "ריק ומורטי" שבהן הקהל מדקלם את הטקסט, אבל כשדמויות משנה שהופיעו בפרק אחד של הסדרה מתחילות להופיע על ספלים, חולצות ובובות שנוצרו על ידי מעריצים – אפשר לפחות לקרוא לסדרה "תופעה".
אבל ריק ומורטי זה לא רק ההרפתקאות בין היקומים השונים והמגניבים. ריק ומורטי היא סדרה עם תפיסה פילוסופית קשה שמוקרנת בכל פרק ופרק שלה, וזאת גם הסיבה שהיא לעולם לא תהיה "הסימפסונס"; זאת לא סידרה שפונה לכל המשפחה, או באופן כללי, לכולם. הסדרה הזאת אפלה, צינית ולפעמים מרושעת ברמה לא נעימה. ריק כבר עבר כל כך הרבה בחייו, וראה כל כך הרבה יקומים, שהוא הפך לאדיש לגמרי לכל החוויות הללו, ואם הוא יוצא להרפתקאות זה רק כדי להרגיש משהו רגעי או להשיג משהו בשביל עוד המצאה טכנולוגית. המוות והכאב של היקום לא מעניינים אותו, אין לו שום כוונה לתקן עוולות, להציל את העולם או ללמד מישהו שיעורים על החיים, והוא קיים רק בשביל עצמו. הסדרה מכילה הכל החל מניסיונות אונס, רצח, התאבדות ועד אובדן כל המין האנושי בשלל תרחישים נוראיים. בשום שלב הסדרה לא מגנה על הצופים שלה מאלימות החיים האקראית שמדי פעם פשוט מתרחשת, והיא גם לא מוצאת נחמה באמונה או במדע או בשום דבר חיצוני. הקיום בסדרה הוא חסר תוחלת ויכול להסתכם בהזזת חמאה ממקום למקום.
יש בימינו לא מעט סיטקומים אפלים ומדכאים. אבל בעוד שהסדרות האחרות מוצאות נחמה באלכוהול, סקס וסמים , ריק ומורטי מוצאת את הנחמה בבני האדם הקרובים אלייך. אלה אמנם רגעים נדירים שמבליחים בתוך יקומי הציניות של הסדרה, אבל בהחלט נראה שלריק אכפת ממורטי, למורטי אכפת מריק, והמשפחה שלהם מנסה לתפקד יחדיו. והלב הקטנטן הזה הוא זה שקושר את הצופים באמת לסדרה. יש המון ציטוטים מצחיקים מ"ריק ומורטי", אבל מה שמגדיר את הסדרה הוא משפט שמורטי אומר לאחותו כשהיא חווה משבר זהות: "אף אחד לא קיים בכוונה, אף אחד לא שייך לשום מקום. בואי לראות טלויזיה?".
