הסוף של "מאחורי עיניה" מטופש ומטורף - ובכל זאת הוא הדבר הכי טוב בה

על פניה יש משהו כמעט פארודי במיני-סדרה הבריטית החדשה של נטפליקס, "מאחורי עיניה". הגנריות שלה כמו נוצרה בבית חרושת לסדרות מתח פסיכולוגי שמבוססות על ספרי טיסה מן השורה - במקרה הזה הרומן באותו שם של שרה פינבורו. אתם יודעים - סודות אפלים מן העבר, מערכות יחסים מתעתעות, בגידות, שקרים, התמכרויות ושאר הווג'רס.

במקרה הזה העלילה עוסקת בלואיז (סימונה בראון, "המתופפת הקטנה"), גרושה שמטופלת בבנה בן השבע, ופוגשת ערב אחד באקראי בדיוויד (טום בייטמן, "אחוזת ביצ'האם", "הסודות של דה וינצ'י"), זר נאה. למחרת היא מגלה שהוא הבוס החדש שלה, ועד מהרה גם פוגשת באשתו - אדל (איב יוסון, "הניק", בתו של בונו מ-U2), מה שלא מונע ממנה לטפח רומן איתו ולהתיידד בסתר עם אדל. כך מתברר ללואיז שדיוויד מתייחס אל רעייתו בצורה מאוד מגבילה ומאיימת, מקציב לה דמי כיס, רושם לה המוני תרופות הרגעה, דורש ממנה לדווח לו באדיקות על מעשיה וכן הלאה. בתוך כך חוזרת הסדרה אל העבר, בשורה של פלאשבקים המציגים את אדל בצעירותה במוסד שיקום, אחרי שאחוזת משפחתה נשרפה בחלקה והוריה נספו. שם אדל מיודדת עם בחור צעיר בשם רוב (רוברט אראמאיו, הוא נד סטארק הצעיר מ"משחקי הכס"), מכור לסמים שבשל נסיבות מסתוריות כבר אינו נמצא בחייה.

כיאה לסיפור בנאלי, לאורך ששת פרקי הסדרה מתואר כל זה בצורה איטית ומשעממת למדי. הסדרה ממשיכה להיות כזו אפילו כאשר בשלב מסוים באמצעה אנחנו פתאום נחשפים לאלמנט חדש, על טבעי, הנראה תלוש לחלוטין ממה שבא לפניו. אפשר היה לומר שזו הבעיה הגדולה של "מאחורי עיניה" - השינוי הפתאומי ממותחן יחסים ריאליסטי למעשייה פנטסטית - ולנוכח התגובות המאוכזבות הרבות ברחבי הרשת זו ללא ספק בעיה, אבל האמת היא שהאלמנט הזה הוא בערך הדבר היחיד שמחדיר עניין בסדרה. לא כי הוא מסקרן בפני עצמו, אלא כי הוא מוביל אל משהו אחר, גדול יותר.

מכאן והלאה ספוילרים לכל "מאחורי עיניה". שימו לב, אם אתם מתכננים לצפות ולא רוצים לדעת מה קורה בסוף הסדרה, הפסיקו לקרוא עכשיו.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר