"המפקדת": ביקורת עונה שנייה

מי יכול היה לדמיין ש"המפקדת" שיצרו עטרה פריש וניר ברגר לכאן 11, תהפוך לאחת מהיצירות הטלוויזיוניות הכי מרעננות, חצופות, מצחיקות ומרגשות על המסך שלנו. אין צורך בהיכרות עם ההוויה הצבאית בכדי להתחבר אל דמויות, ייחודיות, מעניינות ומרתקות שהדינמיקה ביניהן עובדת ואמינה. מערכות היחסים המורכבות, הליהוק המוצלח והדיאלוגים האמינים הם רק חלק מהסיבות שריתקו את הצופים. עם סיום העונה הראשונה, רבים שאלו ותהו: "לאן ממשיכים עכשיו?", מה יעלה בגורל הדמויות שלמדנו להכיר ולאהוב?.

פרק פתיחת העונה המסקרן טלטל את הדמויות מכמה היבטים: הראשון - המחזור החדש של המפקדות הינו הפעם של בנים עתודאים, השני – פרידה מדמות שהיוותה עמוד התווך של הקבוצה – הסמלת ספיר בגילומה של מיה לנדסמן, השלישי - ההיכרות עם דמויות חדשות: הלל (יואב רוזנברג) האחיין של המב"סית (מיה דגן), המצטרף החדש אל פלוגת געש, כעת נמצא תחת פיקוד המ"מית, נועה (אלונה סער), המחליף של ערבה, מייקי העולה מארה"ב (מיכאל זפסוצקי) ולסיום, הסמ"פ טולי (נועם לוגסי), שתפקידה להטמיע את רפורמת "טירונות 2025", המטרה כפי שמציינת המב"סית: "להתאים את הטירונות הישנה למאפייני הדור החדש".



למרבה הצער, העונה הנוכחית אינה עומדת בסטנדרט של קודמתה, כאשר רף הציפיות מהפרק הראשון רחוק מלממש את הבטחותיו בהמשך העונה. קווי העלילה נערמים אחד על השני, אינם נותנים מרווח לנשימה, דבר הניכר בייחוד בשני הפרקים האחרונים, כשנושא כקריטי וחשוב כמו הפצת תמונות עירום, נשלף במפתיע. אפקט התדהמה נמצא, אך לא מרגיש שהורווח ע"י התסריט. בהשוואה אליו, שני הפרקים האחרונים של העונה הראשונה התעסקו בנושא נפיץ אחר, ניסיון התאבדות, אך ההגעה אל אותו אירוע מחולל נעשתה לאט, בעדינות ובחוכמה.

משלל הדמויות, קשה היה להבין את מטרתו של מייקי בסדרה. על אף שהוא משוחק נהדר על ידי מיכאל זפסוצקי הזכור כילד מהסדרה "פלפלים צהובים". לעיתים דמותו הרגישה כדף ריק, דמות סבילה שהייתה צריכה לקבל דחיפה בכדי להוות מכשול לצליל (נועה אסטנג'לוב) בהכנה לקצונה ובתהליך שהיא עוברת בעידוד חגו במסגרתו כל האמצעים כשרים בדרך למטרתה. הסיבה שלשמה הלך להכנה היא העידוד מצד נועה, לגרום להרגיש שמישהו מאמין בו. עונה קודמת כשנועה החליטה לדחוף מישהי מהמחלקה מעבר לאזור נוחות שלה, ההשלכה דאז הייתה יותר אכזרית ממה שעבר מייקי בפרק האחרון.קשה שלא להשוות בין העונה השנייה לראשונה, בייחוד כשנקודות הדמיון חופפות/בולטות. דוגמה נוספת הינה הדמיון בין פרק 5, "מכת אש" לעונה הראשונה, "מדוגמת פלוס" במסגרתם נועה עובדת קשה בכדי להרשים את המב"סית. להגנתו, כן יש בפרק רעיונות חדשים בכדי שיעמוד בפני עצמו, בהם סצנת הזיה/ריקוד, אחד מהרגעים הזכורים בעונה שמהווה נקודת התפנית לא רק בשביל נועה אלא לסדרה כולה. אין מספיק מילים בכדי לשבח את התסריטאים על הייצוג ההולם שהביאו לקהילה הגאה בפרק 7, "הפולשת" שהעניק מבט אל חייה של נועה מחוץ לבסיס. פרק כתוב להפליא, בעיקר הסיום שהפך את דמות יוגב (נועם אימבר, "הנה אנחנו") לאחת האהובות בסדרה.