ניתן לומר ש"המפקדת" שחתמה השבוע את עונתה הראשונה בפרקים שעלו ישירות ליוטיוב בשל מבצע "שומר החומות" (העונה השנייה בדרך), הייתה הגרסה הישראלית של "כתום זה השחור החדש" פינת "בנות". היא הייתה הרבה יותר תל אביבית וצעירה ברוחה מאשר סדרה צה"לית על בנות. שכן מבחינתן של הדמויות, הצבא הוא תפאורה בלבד. יתרה מכך, לא בטוח שהצבא יאהב את "המפקדת". היא הצליחה להראות את הגיחוך של המערכת, הרצינות התהומית שמאפיינת אותה, ואת הפער המדהים בין החיים האמתיים לבין העובדה שכל אירוע זעיר ומגוחך שקורה בצבא (גניבת הכפיות בפרק האחרון לדוגמה) הוא לא פחות מדרמה של ממש.
בראשית העונה נחשפנו לנועה המ"מ (אלונה סער המצוינת שהוכיחה שהיא הרבה יותר מהבת של), קצינה צעירה אשר נשלחת באופן בלתי צפוי לפקד על מחזור של טירוניות מופרעות במיוחד. לצידה של נעה יש את סמלת המחלקה, ספיר, (מיה לנדסמן) ועוד שורה של מ"כיות נוספות – צליל, ערבה ואור (נועה אסטנג'לוב, עלמה קיני, וכרמל ביין בהתאמה). כל אחת מהן שונה לחלוטין מחברתה, והחבורה הלא עליזה הזו, אשר אמורה לפקד על הטירוניות המופרעות, עוברת בעצמה ביחד ולחוד מסע טירונות פנימי שלבסוף מתנקז לפיצוץ בלתי נמנע בינן לבין עצמן ובינן לבין הטירוניות הלא ממושמעות.
נועה מתמודדת עם הכישורים החברתיים והפיקודיים הנמוכים שלה, ובעיקר עם המתח המיני שנוצר בינה לבין אחת הטירוניות ומעמיד אותה לגבי שאלות בדבר זהותה המינית וסמכותה הפיקודית. ערבה אינה בעלת כישורים מנהיגותיים כלשהם, מנסה ללא הפסקה לרצות את כולן ומשלמת על כך מחיר יקר. צליל היא חיילת כל כך מורעלת, אשר חולמת מינקות לצאת לקורס קצינים ומוצאת את עצמה בדילמה אתית שתשליך על עתידה. ספיר מוצאת את עצמה מסכלת מהלך שפוגעת במושא אהבתה - מ"פ המחלקה. צימר סופרת הדקות עד לשחרור שלה ושבוזה יותר מגלעד שליט בימיו בשבי.
"המפקדת": ביקורת עונה ראשונה
עם פסקול איכותי, בימוי קצבי, ליהוק מצוין שמפיח חיים גם בדמויות המשניות ביותר, הומור מוצלח וסרקסטי והתפתחות דרמטית שמשאירה אימפקט רגשי - "המפקדת" הצליחה בצדק להפוך לסדרת להיט ייחודית בעלת קול מובחן משלה. אביב עגיב מסכם עונה שמשאירה טעם של עוד
