גם בעוד 100 שעות של גל פתוח, קשה יהיה למצוא מילים לתאר את גודל האובדן מאסון הר מירון. הטלוויזיה משתמשת בכלי הזה כדי לתאר דחיפות או מצב חירום קולקטיבי, אבל הפעם היה זה גל פתוח מסוג אחר. האסון עצמו התרחש בשעות הלילה, ומעט מאוד השתנה ב-48 השעות שחלפו מבוקרו של יום שישי. את הדרמה הבלתי נגמרת האופיינית לאירועים כאלה החליף תהליך עיכול ואבל, הכחשה, כעס והשלמה. את תחושת הדריכות החליפה תחושת אובדן, את החדשות המתפרצות החליף תסכול. אם הטלוויזיה משקפת את הלך הרוח הלאומי, הרי שזה ביטא די בבירור כאב על מוות מיותר שניתן היה למנוע.
באקלים הזה, ספק אם הררי הדיבורים על ועדת החמישה והמשטרה, על רישוי לאירועים דתיים ועל אסון המכבייה, עם רשימת שמות שלא נגמרת והקלטות ותמונות נוראיות ובכמות שקשה להכיל, הגיעו ליעדם. עומס הטרגדיה כל כך כבד, שהמילים שנאמרו ללא הרף לא מצאו את דרכם לשומעים. נדמה שכולם הרגישו צורך לדבר, אבל שאיש לא הצליח להקשיב.
הטלוויזיה התקשתה להכיל את אסון הר מירון. הסכר נפרץ כשהבכי והזעם הגיעו גם לאולפן
