החיים בקופסה: הגימיק של "וונדה-ויז'ן" הוא גם החיסרון הגדול שלה


טלוויזיה היא קצת כמו טופו: ברובד הפשוט והבסיסי ביותר שלה היא ריבוע נייטרלי של חומר. המשמעות שלה עבורנו היא מה שאנחנו מכניסים לתוכה. כך היא בעת ובעונה אחת חוויה קולקטיבית מאוד וגם אישית מאין כמוה. הסדרה שהתיישבנו מולה עם קרובינו ואהובינו בשעה הקבועה בשבוע, זו שהתכנסנו מיד לאחריה כדי לדבר עם החברים מהפורום או מקבוצת הפייסבוק או בבית הספר. ומנגד, זו גם הסדרה שלימדה אותנו משהו על עצמנו, זו שגרמה לנו להזדהות עם מישהו שסוף סוף מבין מה עובר עלינו, או שהובילה אותנו לעשות משהו שמעולם לא העזנו לעשות לפניה.

החיבור הזה של האישי והאוניברסלי רק התגבר בשנה האחרונה. בעוד העולם סביבנו מתהדק ונסגר, הטלוויזיה הפכה יותר מאי פעם למפלט. כולנו ברחנו אליה יחד, אבל גם מאוד לבד - מוצאים בה בנפרד את התרופה שתשקיט את החרדות ואי הוודאות. יש משהו כמעט קדוש בחוויה הזאת, טקס שהוא בין אדם לחבריו וגם בין אדם למרקעו. "וונדה-ויז'ן" לא נולדה כתשובה לריק הגדול הזה, היא הושלמה זה מכבר ותוכננה לעלות אחרי "הפלקון וחייל החורף", אלא שאז הגיעה הקורונה ועיכוביה. וסדרה שהתרפקה על טלוויזיה והנחמה שבה, יצאה להכות בברזל בדיוק כשהוא לוהט.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר