"הדו קרב האחרון" – ביקורת: היה עדיף בלי נקודות המבט השונות

"הדו-קרב האחרון". אדם דרייבר, מאט דיימון.

"הדו-קרב האחרון". אדם דרייבר, מאט דיימון.


"הדו קרב האחרון" הוא דרמה תקופתית שמתרחשת במאה ה-14 שמבוססת על אירוע היסטורי ומציגה את אותו הסיפור משלוש נקודות מבט. למרות שבתחילה הוא נראה כסרט מלחמה שכולל רק קרבות, משחקי מעמדות והרבה כבוד מאצ'ואיסטי, הוא משתנה בהמשכו לדרמה אישית ורגישה. כמו בכל הסרטים שמציגים כמה נקודות מבט, גם פה ישנה חזרתיות של סצינות בהן המיקוד הוא אחר ולפעמים התמונה כוללת שינויים מרומזים, אך חשובים. עם זאת, גרסה אחת של הסיפור עם ניואנסים שונים שיעבירו את נקודות המבט השונות, הייתה מעלה את רמת הסרט, כי הייתה נמנעת מלייגע את הצופים.


רידלי סקוט הוא אחד הבמאים הפורים ביותר בהוליווד ואחראי על כמה מהקלאסיקות הגדולות של הקולנוע המודרני ("הנוסע השמיני" (1979), "בלייד ראנר" (1982), "גלאדיאטור" (2000), הם חלק קטן מהרזומה המרשים שלו), כך שלא מפתיע שהוא ידע לקחת את התסריט שהביאו לפתחו השחקנים-תסריטאים מאט דיימון ובן אפלק (ביחד עם הבמאית-תסריטאית ניקול הולופסנר) שגם מככבים בו וליצור יצירה מדודה ועשויה טוב. סקוט מעביר תרגיל טוב בהצגת אותה הסצינה בצורה שונה עם שינויים קלים בלבד ומראה את כשרונו הגדול כבמאי, אבל, כאמור, זה לא משרת את הסרט. בזכות הזווית הנשית של אחת הגרסאות (אותה כתבה הולופסנר), יש מסרים סמי-פמיניסטיים, אבל בחסות התקופה, הם נשמעים עקומים למדי.

















ז'אן דה קארוז' (מאט דיימון, "סיפורו של ויל האנטינג", סדרת סרטי "ג'ייסון בורן") הוא לוחם ללא חת בשירותו של מלך צרפת. הוא נולד לשושלת נודעת ומכובדת שמקרובת לבית המלוכה, והמעמד שלו חשוב לו לבטחון העצמי ולרוגע הנפשי. חברו לנשק ז'אק לה גרי (אדם דרייבר, מהסדרה "בנות" וגם מככב בסרטו הבא של סקוט לצדה של ליידי גאגא, "בית גוצ'י") מגיע מרקע הרבה פחות מהולל, אך בזכות שאפתנות, למידה ואופי כריזמטי, מוצא את דרכו להיות חביב האציל פייר ד'אלנקון (בן אפלק, "סיפורו של ויל האנטינג", "ארגו"), בן דודו של המלך ובעל שטחים עצומים בממלכה. העדפתו הברורה של פייר מעוררת תסכול עמוק וכעס אצל דה קארוז' דבר היוצר מתיחות בינו לבין לה גרי.


לאחר שמגיפה מחסלת את אשתו ובנו היחיד ויוצרת מחסור בעובדים, דה קארוז' נותר לבדו וכמעט ללא ממון. מתוך מסירות למלך ורצון להשתכר חוזר לשטח הקרב, שם נתקל בסר רוברט ד'תיבוויל, איש אשר הספיק לכפר על בגידתו בממלכה, אך לא הצליח למחות את הכתם על שושלתו. השניים מבינים ששידוך בין בתו של ד'תיבוויל לבין דה קארוז' ימלא את הרצונות של שניהם – דה קארוז' יוכל להרוויח שטחים מהנדוניה ולהעמיד יורש לשושלתו וד'תיבוויל יוכל להציל את גורלה של בתו הנאה והמשכילה ולחתנה עם בעל שם מכובד. מבלי הרבה ברירות מרגריט (ג'ודי קומר, "להרוג את איב", "לשחרר את גאי") נכנסת לחיי הנישואין ומנסה לעשות את המיטב עם מה שניתן לה.


"הדו-קרב האחרון". ג'ודי קומר.

"הדו-קרב האחרון". ג'ודי קומר.


שלושת השחקנים הראשיים (דיימון, דרייבר וקומר) משחקים מצוין. השינויים במשחקם בגרסאות השונות שדואגת להציג תמונה מעט אחרת מקצועיים, כשקומר עושה זאת בצורה הרבה יותר מתוחכמת, באמצעות מבט ועווית פה. הארייט וולטר שמגלמת את אמו של דה קארוז' עושה תפקידה מעולה, במין שילוב של מרירות ודאגה. החוליה החלשה היא אפלק, שלא ממש מבין איך משחקים בסרט תקופתי. יש משהו פשטני בצורה בה הוא מגלם את דמותו הנהנתנית (במקור היה אמור לגלם את לה גרי), שאולי הייתה מתאימה לסרט פארודיה על סרטים מהסוג הזה. עדיף אם יתמקד בסרטים מודרניים.


הצילום, העיצוב ובכלל איכויות ההפקה יפהפיים ומעניקים לסרט בעזרת סקלת צבעים אפרורית וכחלחלה את האווירה העגומה וההולמת שלו. הלכלוך, הגסות והקושי ניכרים בכל סצינה ובכך פותחים שער רחב לספוג את העולם על המסך.


"הדו-קרב האחרון".

"הדו-קרב האחרון".


סרט טוב שמרגיש בעיקר כמו פוטנציאל מבוזבז. אין בו ייחודיות שכדאי עבורה לרוץ לקולנוע, אבל הוא בהחלט אופציה טובה. המלווים שלי לסרט נהנו בסך-הכל, כשאחת חשבה שהחזרתיות מילה במילה הייתה מיותרת והאחר השתעמם בתחילתו, אבל ככל שהסרט התקדם הוא אהב אותו יותר עד שיצא בתחושה שצפה בסרט אפי, למרות שסבל מהמשחק הבינוני של דיימון, דרייבר ואפלק.


דירוג: 3 out of 5 stars


הדו-קרב האחרון (ארה"ב, 2021)

בימוי: רידלי סקוט | תסריט: בן אפלקמאט דיימוןניקול הולופסנראריק ג'ייגר | משחק: ג'ודי קומראדם דרייברמאט דיימוןבן אפלקמרטון קסוקסהארייט וולטר | מוסיקה מקורית: הארי גרגסון-וויליאמס

הפצה: פורום פילם, החל מה-28.10.2021 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: