בחודש שעבר הודיעה רינה מצליח על פרישתה מחדשות 12 אחרי כמעט שלושה עשורים בחברה. הודעת הפרישה של מצליח הגיעה בקושי ארבעה חודשים לאחר שפרשה/הופרשה מהגשת התוכנית שהפכה מזוהה איתה יותר מכל, "פגוש את העיתונות", והוחלפה על ידי בן כספית ועמית סגל. בהודעת הפרישה שלה, מצליח, שמעולם לא הותירה רושם של אדם מאופק במיוחד, לא חסכה בביקורת גם כלפי "מחנות פוליטיים שרוצים לפגוע בעיתונות החופשית" וגם כלפי מה שכינתה "הגמשת עקרונות מקצועיים". הסרט "נשות המהפכה" שיצרה ביחד עם עידית אברהמי ושודר אתמול בערוץ 12, הוא הפרויקט המשמעותי הראשון שלה מאז אותה פרישה ואולי מסמן את המקומות אליהם היא שואפת לנווט את הקריירה שלה בעתיד.
הקונוטציה הראשונה שעולה לי לראש מהשם "נשות המהפכה" הן הנשים האמיצות שמסכנות את חייהן בימים אלה כאשר הן מפגינות נגד השלטונות באיראן כחלק ממחאת החיג'אב. הסרט של מצליח כלל לא עוסק באותה מחאה, אלא בנשות החדשות של הטלוויזיה הישראלית, אלה שהיו ועדיין צריכות להלחם על המקום שלהן על המסך, להוכיח שהן שם בגלל כישוריהן ולא כ"פריט נוי" לצד עיתונאים גברים ועל הדרך להתמודד עם ביקורת שפעמים רבות גולשת למחוזות לא מקצועיים. על הנייר, מצליח לא מסתפקת בסקירה היסטורית וראיונות אלא מבקשת להקשות על עצמה ולענות על השאלה: "האם העובדה שיש יותר נשים על המסך אומרת שמעמדן זהה לזה של הגברים?".
הדבר שהיה חסר בסרט של רינה מצליח הוא חפירה בפצע הפתוח שלה עצמה
