"הביטלס: גט בק": ביקורת סדרה דוקומנטרית

בתולדות ימי "הביטלס", אפשר לטעון ש-1969 היא השנה הטעונה ביותר בתולדות הלהקה. מה שהתחיל בתור פרויקט טלוויזיוני ואלבום שיחזיר אותם למקורות הפשוטים ולאחדות אחרי ההפקה המטלטלת של "האלבום הלבן" בסוף השנה הקודמת, אמנם הסתיים בהופעה אייקונית (על גג בניין חברת ההפקות של הלהקה, "אפל"), אך התכנון המקורי של פרויקט "Get Back" השתנה במהרה והוכיח בעיקר את הכיוונים השונים שכל אחד מארבעת האגואים המוכשרים הללו משך אליו. גם ההתכנסות להקלטת אלבומם האחרון (לא כרונולוגית), "Abbey Road", במהלך קיץ 69' לא בישרה על עתיד משותף חדש עבור "ארבעת המופלאים". כשהפרמיירה של סרטו הדוקומנטרי של מייקל לינדזי-הוג (שעבד בצמוד עם הביטלס - ולהקות אחרות, כמו ה-"רולינג סטונס" - עוד מאמצע שנות ה-60) "Let It Be” ,(שמו החדש של ,( "Get Back" נערכה במאי 1970, אף חיפושית כבר לא נכחה באירוע.

זה היה סופם של הביטלס. הסיום הצורם הזה לקריירה כה גדולה מהחיים העניק לסרטו של לינדזי-הוג ולתקופה זו ככלל דימוי עגמומי וכזה שערך הנוסטלגיה שלו לא רב. מי ידע שהישועה לפרויקט נידח של הביטלס תגיע דווקא מכיוון במאי ניו-זילנדי שבילה קרוב לשני עשורים בצילום הוביטים בארץ התיכונה? הבמאי פיטר ג'קסון ביקר לפני מספר שנים בבנייני חברת "אפל" שבלונדון, כשהגיע לקדם את סרטו התיעודי ,"They Shall Not Grow Old", בו צבע וערך רסטורציה לקטעים תיעודיים ממלחמת העולם הראשונה. נציגי החברה, שראו את עבודתו הסיזיפית עם שעות של חומרים עתיקי-יומין, החליטו לחשוף בפניו אוצר בלום אחר - 60 שעות תיעוד (ע"י לינדזי-הוג וצוותו) מ-21 ימי העבודה הקדחתנית של הביטלס על "גט בק" בינואר 1969.



עיניו של ג'קסון, מעריץ מושבע, נדלקו וכ-4 שנים מאוחר יותר - אחרי קיצוץ של הקאט המקורי בן 18 השעות, דחיית היציאה בשל עול המגיפה והחומרים ושינוי הפורמט מסרט תיעודי בן שעתיים לסדרה בת קרוב ל-9 (!) שעות בשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" -"הביטלס: גט בק" הגיחה לאוויר העולם. אז איך אפשר לסווג בכלל את המגה-פרויקט הזה? התבוננות כנה ואמיתית ביצירה על כל קשייה או עשרות שעות של התבחבשות ב-70 טייקים על שיר נידח? לעניות דעתו של כותב שורות אלו, מעריץ מושבע לא פחות מג'קסון, "גט בק" הוא מתנה של ממש.