"האישה מהבית שממול לבחורה בחלון": ביקורת סדרה

אישה בודדה עם המון זמן פנוי, המון יין, מקרה רצח שקרה (ואולי גם לא) והמון כלי קדרה שנשברים שוב ושוב. מישל צ'יקו בביקורת על פרודיית המתח החדשה של נטפליקס, שמבטיחה ומקיימת בינג' קליל ומהנה שמקצין בהומור את מוסכמות הז'אנר המוכר ומצליח גם ליצור עלילה שמרתקת את הצופה

השם של הסדרה "האישה מהבית שממול לבחורה בחלון" לא מותיר מקום לתהות לגבי אופיה של היצירה שבה אנו עומדים לצפות. מעבר לעובדה שמדובר בקריצה ברורה מאוד ליצירות אחרות הנמנות עם ז'אנר המותחן הפסיכולוגי כמו "האישה בחלון" (שבאופן כללי מזכיר במידה מסוימת את עלילת הסדרה החדשה), ''הבית בקצה הרחוב'', "הבחורה על הרכבת", "חלון אחורי" ועוד רבים אחרים, אורכו של השם והגנריות שלו עד לכדי גיחוך, מתאים לעובדה שהוא מתנוסס על גבי יצירה פארודית שמטרתה לחקות באופן קומי ז'אנר שלם, ולחשוף את סתמיותן של המוסכמות המוכרות והמעייפות של הז'אנר המוכר.

בתפקיד האישה מהבית שממול מוצבת דמותה של אנה וויטיקר (המגולמת על ידי קריסטן בל המצוינת, "ורוניקה מארס", "המקום הטוב"). שלוש שנים אחרי שאיבדה את בתה בתאונה מקורית להחריד אשר הובילה לפרידתה מבעלה, היא מידרדרת נפשית דבר שמתבטא בין היתר באובדן קשר עם המציאות והזיות. אנה מעבירה את ימיה לבדה, בשתיית כמויות אדירות של יין, נטילת כדורי מרשם ובהייה בשכניה מבעד לחלון ביתה ומטפחת את דמות השכנה המסתורית המשוגעת מהפרברים.



כשאל הבית ממול מגיעים שכנים חדשים - האלמן החתיך והמסתורי ניל (טום ריילי), ובתו הקטנה אמה - השניים מושכים את תשומת ליבה של אנה, בין היתר כהזדמנות שנייה למשפחה שאיבדה. אולם, כשאל משוואת האב והבת מצטרפת חברתו הנוכחית של ניל, אנה מפתחת תלות על גבול האובססיבית כלפי המשפחה מהבית שממול אשר גורמת לה להפוך לעדה היחידה למקרה הרצח של חברתו של ניל (הבחורה מהחלון), אך לאור המוניטין הבעייתי של אנה היא גם האדם האחרון שיאמינו לו במקרה קיצוני ומופרך כזה.

אמנם הפרקים הראשונים של הסדרה קצת חורקים, ולוקח לה קצת זמן להיכנס לקצב ולאפשר לצופה להתרגל להומור והעלילה צפויה כמתבקש מהז'אנר לו היא לועגת באהבה, אך חסרונות אלו לא גורעים כלל מכמות ההנאה שהסדרה מספקת. למרות הפרמיס הפשוט (והצפוי אפשר לומר), של "האישה מהבית שממול לבחורה בחלון", אפשר לומר בביטחון שמדובר בפרודיה מוצלחת, שלוקחת את עצמה ברצינות מספיק כדי להבין שלמרות שמדובר בקומדיה, יש צורך גם לבנות סיפור סוחף מספיק (מגוחך ככל שיהיה) ולא לתלות תקווה בחוויית הציפייה שבמעבר מפאנץ' אחד לאחר כעוגן חזק מספיק שיניע את הצופה להישאר ולצפות בה לכל אורכה. בכך דומה הסדרה לפרודיה מוצלחת אחרת ששודרה בנטפליקס – "חוליגן אמריקאי" שעשתה מטעמים מז'אנר הדוקו-פשע.