ברגע האמת של אבישג סמברג, ערוץ הספורט שוב בעט לנו בראש

כל אחד ואחת מהספורטאים שזוכים להגיע למשחקים האולימפיים, נבחנים תמיד מול הישגי העבר. זהו מדד אכזרי, בהתחשב בכך שמדובר בכ-11 אלף אתלטי-על, חוד החנית של האנושות בלי שמץ של הגזמה. ובכל זאת, כל הישג נבחן אל מול הציפיות, הדירוג, המיקום באליפות העולם האחרונה ובאליפות אירופה, התוצאה שהשיגו בשנה החולפת, השיא האישי, המפגשים הקודמים מול יריבים כאלה ואחרים וכו'. הז'רגון הזה נראה כל כך טבעי, עד שכמעט אפשר לשכוח עד כמה הוא חריג. עד כמה הסטנדרט הזה של הכי טוב או כלום, לא רלוונטי בתחומים אחרים בחיינו.

רק לפני שבועיים ננעל טורניר יורו 2020, שמלבד איכותו המקצועית והבידורית, הציב על המרקע שלנו גם שיא של חוויית שידור - אולפן שהיה בעת ובעונה אחת מופת של מקצועיות וידע, וגם כיף חיים של בידור וצבע. על פי הסטנדרטים שאנחנו מפעילים כלפי ספורטאים - אולימפיאדת טוקיו 2020 הייתה אמורה להיות נקודת שיא חדשה. אלא שיום השידורים הראשון של המשחקים, ובלא מעט מובנים ההיסטורי מבחינה ישראלית - הדגיש בעיה שמתרחשת לנגד עינינו מזה מספר שנים.

לאורך היורו, הופנו טענות רבות מצד צופים כלפי הקשיים הגדולים שגילה ערוץ הספורט בתיווך המשחקים. לשיא הגיעו הדברים כששערים הוצגו בשידורי הערוץ בעזרת איורים או תמונות סטילס, בשל היעדר זכויות שידור. והנה, כשסוף סוף הגיע תורו של הערוץ לזהור לבד על המפה עם אירוע הספורט הגדול בעולם, עלו ובאו כל החולשות שהתקבצו בו לאורך השנים האחרונות. הראשונה והבולטת שבהן - כזו שקשה להדגיש מספיק עבור מי שספורט עבורם הוא אהבה לאורך כל ימות השנה, ולא רק באירועי שיא - היא התחושה שחלק לא מבוטל מהטאלנטים של הערוץ פשוט לא אוהבים ספורט. לכל הפחות, יש להם דרך מוזרה מאוד להפגין אהבה.