סרטן זה מדכא. סרטן היא אחת המחלות הנוראיות ביותר הידועות לאדם, מעין מגפה מודרנית שעדיין לא הצלחנו להיפטר ממנה. מחלה שכל דבר ביומיום שאנחנו עושים גורם לה ושהתוצאות שלה יכולות לנוע מ"הכל בסדר" דרך "כריתת איברים" ל"מוות נוראי" באקראיות מדכדכת. סרטים על סרטן, לעומת זאת, אינם מדכאים – הם עצובים, וזה לא אותו הדבר. עצב הוא רגש עם קתרזיס: שיא כלשהו שמשחרר רגשות עצורים. עצב הוא פורק ומשחרר, משהו שלאחריו ניתן ללמוד ולהתגבר ולהיות אדם טוב יותר. בסרטים, הסרטן הוא תמיד נחמד כזה – מתמודדים איתו ואז נהיים אנשים טובים יותר ("50/50"), או שהאדם שמת משאיר לך צוואה רוחנית שעלייך למלא, או שהוא מאחד את המשפחה סביב למשבר הנוראי. כן, זה עצוב שמישהו מת, אבל לפחות למדת לקח חשוב על החיים!
מדכא זה לחיות עם מישהו שחולה בסרטן. סרטן רציני, מהסוג שאף אחד לא מאחל לאף אחד, הוא ללא שיא רגשי. הוא צפייה במישהו דועך לאט לאט, בזמן שאתה מנסה להיאחז בתקווה קלושה בעודך צופה באדם שחולה מאבד תקווה. מדי פעם הם נרפאים. אולי הסרטן נעלם לעד. לרוב הוא חוזר. בכל מקרה, אין תגלית גדולה על עצמך במהלך הזמן הזה, פעולה שמשנה את הכל או משהו שהופך את זה לבסדר. זה חרא ומדכא, ואין מה לייפות את זה. אבל סרטים הם סרטים, אז הם לוקחים את ה"מדכא" והופכים אותו ל"עצוב", כי יותר קל להתמודד איתו.
"שבע דקות אחרי חצות", לעומת זאת, הוא מדכא. אימא של קונור או'מאלי חולה בסרטן זה זמן מה. כמעט כל החיים שלו, ליתר דיוק, והמצב שלה רע. לרופאים יש תרופה חדשה וניסיונית, אבל היא תגבה מחיר תפקודי מאימא שלו. מה שאומר שקונור יצטרך לגור עם הסבתא הקפדנית שלו, המגולמת על ידי סיגורני וויבר. זה איכשהו לא נתפס אצלו כצ'ופר רציני אלא כבעיה, למרות שזאת סיגורני פאקינג וויבר. אבל היא בריטית הפעם, ולא אוהבת שנוגעים בדברים שלה, אז הוא ממש לא מרוצה מזה. בינתיים, אביו נמצא בחו"ל עם המשפחה החדשה שלו ולא ממש מתקשר עם קונור, בבית ספר הילדים מתעלמים או מציקים לו, ואם כל זה לא היה מספיק גרוע, מפלצת ענקית מתחילה לבקר אותו בלילה.
מה המפלצת רוצה? ובכן, אנחנו מכירים את הז'אנר. המפלצת כאן כדי לגרום לקונור להרגיש טוב עם עצמו ולהתמודד עם הכאב או להוציא אותו להרפתקה בה הוא ילמד על עצמו ואז הכל יהיה טוב! נכון? נכון?
ובכן, לא נכון. המפלצת הממש לא נחמדה, שמדברת בקול המאיים של ליאם ניסן, לא בדיוק כאן כדי לעזור לקונור. היא כאן כדי ללעוס מסטיק ולספר לקונור שלושה סיפורים, שלאחריהם קונור יצטרך לספר למפלצת סיפור, ונגמר לה כל המסטיק. אז זה מה שהמפלצת עושה: מגיעה ומספרת סיפורים, משהו שקרוב יותר לסיפורי זן מאשר מסיפורים שנהוג לספר לילדים, עם אלימות ואופל ומוסר הפכפך. ואז קונור חוזר חזרה למציאות המדכדכת של המשפחה שלו. וככה הסרט נע – בין החיים המדכדכים של קונור, לביקורים המבעיתים של מפלצת העץ. נקודות אור קטנות צצות פה ושם, אבל הן נדירות.
זה עלול אולי להישמע כאילו הסרט משעמם או קשה לצפייה, אבל הוא לא. כאשר המפלצת נמצאת על המסך, יש איזה תחושת פלא ומסתורין שרותמת את הצופה להמשך הסרט ומקלה על התוכן שלו. המפלצת מפחידה ,מלכותית ואמינה, כל סיפור שלה מונפש בסגנון ציור יפהפה, וליאם ניסן הוא מספר סיפורים משובח, כך שכל סצנה בהשתתפות המפלצת היא חוויה קולנועית משובחת. הסצנות של המציאות טובות, אבל מן הסתם פחות מעניינות בגלל כל העניין הזה שאין בהן מפלצות עץ ענקיות. כמו קונור, גם הצופים נמשכים לרגעי הפנטזיה של הסרט, ולו משום שהמציאות לא צופנת שום דבר מלהיב בחייו של קונור. הניגוד הזה נראה כמעט מחושב, כמו משהו שיגרום לצופים להזדהות עם קונור ולרצות להשתחרר מהשגרה, אבל זה עדיין מוזר שבמאי יגרום לחצי מהסרט להיות פחות נוח לצפייה בכוונה.
יש עוד כמה חסרונות משניים לסרט – הסיום נגרר קצת יותר מדי ומסתיים הרבה אחרי שהבנו את הקטע, ויחסית לסרט שמתובל בשלל שחקני משנה מפורסמים וטובים, אפילו סיגורני וויבר לא ממש בולטת לטובה בתפקידה. עד שהוא ירד מהמסכים (מה שעלול לקרות בכל רגע, כי מסחרי הוא לא) מדובר בסרט השני שמוקרן כעת שבו הנוכחות של כולם מתגמדת לעומת העץ המדבר שגונב את ההצגה.
"שבע דקות אחרי חצות" הוא סרט מוזר להמליץ עליו: "טוב, אז אם אתם רוצים לראות סרט מדכא על ילד שהחיים שלו גרועים והם לא באמת משתפרים בסוף הסרט – בואו לראות את "שבע דקות אחרי חצות!"" אבל נו, הוא כן סרט טוב. זה הסרט הכי מרהיב וסוחף שהוא בו זמנית פצצת דיכאון, והוא מיוחד ושונה לעומת שאר סרטי הנוער והסרטן שיש כיום – וכל זה מצדיק צפייה. אז לכו לראות אותו, אבל תדאגו לשריין איזה פעילות כיפית לאחר מכן.
