התלונה הנפוצה והמוצדקת על סרטי מארוול היא שמדובר בפס ייצור לסרטים מהנים וסבירים, שבהם אתם צופים, רואים טיזרים למנה הבאה, ויוצאים מסופקים אך לא נלהבים. כיף גדול לגיקים, אבל משהו שחסר בו לב או נשמה שיהפוך את הסרטים שלהם למשהו יוצא דופן. ובכל זאת, גם בפס הייצור הזה יש מוצרים טובים יותר וטובים פחות, ומבין אלה "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא אחד מהסרטים הטובים ביותר של מארוול שהוא לא "הסרט הטוב ביותר של מארוול". הוא לעולם לא יהיה "איירון מן" או "שומרי הגלקסיה" אבל מובטח לו מקום טוב מאוד בחלק העליון של דירוג סרטי מארוול. הוא גם בקלות סרט ספיידרמן הטוב ביותר אי פעם, אבל זאת באמת לא באמת תחרות.
את סיפורו של פיטר פארקר אין צורך להציג, כי כולם מכירים אותו – בכל זאת, זה סרט הספיידרמן השישי ב-15 שנים האחרונות – ולכן הסרט עושה החלטה נכונה, ופשוט לא מציג אותו. כל העניין הזה של העכביש שעקץ את פיטר פארקר, והאם יכול להיות שקיים קשר בין כוח גדול לאחריות גדולה? – כל זה פשוט נזנח. במקום זה מוצג לנו ספיידרמן שמרגיש פחות כמו גיבור-על ויותר כמו נער ביישן שמנסה להבין מה הוא עושה עם זה שיש לו כוחות על. ויותר מכל – נער בבית ספר. עקרונית, גם הספיידרמנים הקודמים למדו בבית ספר, אבל הם באותה המידה היו יכולים להתרחש במכללה, קורסי לילה או מחנה אימונים למליצה נגד אנשי-לטאה ששולטים במדיה: חוץ מלהראות את היכולות המגניבות של פיטר נגד בריון או שניים ולבסס שהוא נחשב לוזר, אין התייחסות למרקם הגדול והמסובך שהוא בית ספר. אין מורים, אין מנהל, אין מבחנים, מסיבות, שיעורים או שום דבר כזה. לעומת זאת, "ספיידרמן: השיבה הביתה" שנקרא על שם עוד אחת ממסיבות הריקודים המוזרות האלה שיש בתיכונים אמריקאים משום מה, הוא סרט-תיכון לכל דבר, רק שלגיבור הראשי יש במקרה גם כוחות של עכביש וחליפה מגניבה.
וזה נהדר. מעבר לכך שדמויות ביישניות בבית ספר הן כמעט טריק זול להשגת סימפטיה מהקהל – כי כולם מרגישים שהם היו ביישנים ומובכים בבית ספר, בלי קשר לסטטוס החברתי האמיתי שלהם – זה גם נותן תחושה שספיידרמן מתפקד בתוך עולם כלשהו. אנשים שנמצאו בדיוק בחדר ממול תוהים למה פיטר וחברו רצים ממקום למקום, וכמעט תמיד בזמן שפיטר מציל את העולם הוא מפסיד אירוע חברתי או לימודי חשוב, כי יש עוד דברים בעולם חוץ מלהרביץ לפושעים. וזה נחמד, כי באמת יש עוד אנשים בעולם ונחמד שיש סרטים שזוכרים את זה. אנחנו אמנם כולנו בסיפור שלנו, אבל הרבה סיפורים אחרים מתרחשים במקביל, ואפילו אם הרגע הצלת אנשים באתר תיירותי מפורסם, יש מישהי שכרגע הדרמה העיקרית בחיים שלה זה לארגן נשף בתיכון. אתה חלק מפסיפס, ולא המופע היחיד.
בניית העולם מתרחבת הרבה מעבר לתיכון. ספיידי החדש חי בעולם של מארוול, עולם שבו גיבורי-על פועלים בגלוי, והסרט מראה איך זה להיות איש קטן בעולם של האנשים הגדולים האלה. האירועים בו נובעים ישירות מההשלכות של אירועים בסרטי מארוול הקודמים. לא מדובר פה בשתי שניות של מישהו שמוכר דיוידי של הקרב על ניו יורק, אלא מערך שלם של סרטוני הסברה של קפטן אמריקה, התמודדות עם ההריסות שנשארו אחרי קרבות נגד חייזרים ודיווחים חדשותיים על טוני סטארק והשטויות החדשות שלו. סטארק, למען האמת, הוא דוגמא טובה: הוא מופיע בסרט, כפי שכל הפוסטרים והטריילרים הבטיחו, אבל פחות משניתן לצפות. הוא לא המנטור של ספיידרמן שמלווה אותו בכל שלב ושלב, אלא אדם עסוק שיש לו דברים רבים לעשות, ומדי פעם הוא בא להגיד מילה או שתיים, כשהוא לא בדיוק בנסיעה עסקית בהודו או נלחם בטרוריסטים על הירח.
וכל זה מאפשר לספיידרמן החדש, הטוב ביותר עד כה, לזרוח. טום הולנד הוא אחד מהנכסים החזקים ביותר שיש למארוול/סוני, והייתי ממליץ להם לחבק אותו חזק ולקוות שהוא אף פעם לא יילך. לא רק שהוא מכניס דם חדש לכל סיפור הנוקמים, הוא מכניס סיפור שונה מכל שאר הדמויות עד כה. הוא לא עוד גבר שחצן בן 30 פלוס שמאוד טוב במה שהוא עושה והבעיה שלו זה שהוא צריך ללמוד להיות נחמד ולעבוד עם אנשים אחרים; הוא נער שאין לו מושג מה הוא עושה, ומנסח להוכיח לעצמו ולאחרים שהוא שווה משהו. וטום הולנד עושה עבודה נפלאה. גם בגזרת הנבל יש שיפור מסוים. מייקל קיטון מצליח לצאת מהשבלוניות הרגילה וליצור נבל נאמן למציאות ומחוספס – כזה עם מוטיבציה ברורה, כוחות מוגדרים, וכזה שהוא גם אשכרה מפחיד. גם כאן, לא מדובר בנבל מדהים שייזכר לדורות, אבל בהשוואה לשורת נבלי העל הבלתי זכירים שקיבלנו בסרטי גיבורי על בשנים האחרונות – אין ספק שהוא טוב אלפי מונים ממה שהולך, למשל, ב"שומרי הגלקסיה", סרטי DC, ואפילו "לוגאן". בנוסף, הסרט כולל את צוות השחקנים המוצלח ביותר שהיה למארוול עד כה (דונלד גלובר! טוני רבלורי! הניבל בורס!) שלוהקו נכון לדמויות שאפשר לזהות בקלות ולפתח אכפתיות כלפיהן, מה שיוצר דרמה מיידית בסרט. כי כשאכפת לי מהדמויות, אני לא צריך שעתיד העולם יהיה בסכנה – מספיק שעתיד הדמויות האלה יהיה בסכנה.
וכל הדברים הקטנים האלה, שמצליחים צלע אחר צלע להגביה את הסרט מסתם "סרט מארוול טיפוסי ומהנה" ל"סרט מארוול *באמת* טוב ומהנה" מצביעים לאשם אחד – ג'ון וואטס, הבמאי ואחד מתסריטאי הסרט. בעזרת בחירה נכונה אחת אחרי השנייה הוא מצליח ליצור גיבור על שמתפקד בעולם ריאליסטי שהוא במקביל גם נער ביישן שמרגיש יותר כמו ילדים שפגשת בבית ספר ופחות כמו דמויות שראיתי בסדרות בערוץ 6. הוא יצר סרט ששואל שאלות מעניינות בנוגע לעולם הזה, אבל הוא גם תמיד, לפני הכל, כיפי ומצחיק. ו"ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא כיף. הדמויות שלו כיפיות, בחירות הפסקול שלו כיפיות, הדיאלוגים כיפיים, כתוביות הסיום שלו כיפיות, והוא אחד הסרטים היותר מהנים שיצאו בשנת הבלוקבאסטרים המדכדכת הזאת.
