היי, זה יהונתן. מה שאתם רואים לפניכם היא לא ביקורת רגילה אלא ביקורת "מתגלגלת" שתתעדכן כל פעם שפרק חדש ייצא ותוקפץ כל פעם לראשית דף הבית.
מה שזה אומר זה שיהיו כאן ספויילרים – מכיוון שהדף הוא לעונה בשלמותה יש לשים לב (למי שקורא) שיהיו ספויילרים לפרקים, ובנוסף יש לשים לב (למי שכותב תגובות) לסמן ספויילרים לפרקים ספציפיים (מכיוון שיכולים להיות פה אנשים שבאו לקרוא את הביקורות על פרקים 1-2, וחלק שבאו לדבר על סוף העונה). לצורך העניין, ספויילר הוא כל פרט עלילתי משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. ועכשיו, רם.
פרק 3
באחד הציטוטים היותר-זכירים מתוך "המופע של טרומן" שואל טרומן את קריסטוף האם שום דבר מחייו לא היה אמיתי, ולכך משיב כריסטוף "אתה היית אמיתי. בגלל זה היה כל כך טוב לצפות בך".
מיותר להסביר מדוע נזכרתי בסרט המופתי עם ג'ים קארי. ראינו לכך עדויות בשני הפרקים הראשונים אך הפרק השלישי, "ועכשיו בצבע" שמו, נכנס בכוח אל מחוזות הסדרה-הפיקטיבית בה כל מי שאתם מכירים הוא שחקן ושום דבר לא אמיתי, כאשר אל תוך נעליו של טרומן התמים נכנס ויז'ן ואילוּ כריסטוף היא וונדה, מינוס כובע הברט המהמם של אד האריס; כי אם עד כה היה ספק, כעת ברור שוונדה מודעת למתרחש סביבה והיא שולטת ביד רמה בסיטקום בו היא חיה בפסטורליות-כאוטית עם אהובהּ המת. למעשה, וונדה של וונדהויז'ן היא השחקנית הראשית, הבמאית והעורכת גם יחד: כל רגע שאינו לרוחה היא מעבירה לאחור ומנסה טייק נוסף, ו"שחקנים" בעיתיים עפים אצלה החוצה (תרתי משמע). האם האובדן של ויז'ן – לצד החיים מלאי הסבל שעברה – גרמו למכשפת השָני לאבד את השפיות? האם… האם וונדה היא הרעה?
תשובה לכך תהיה מורכבת יותר מ"כן" או "לא", כי החיים הם לא שחור-לבן. כלומר, הם כבר לא שחור-לבן, הם בצבע, בדומה לפרק החדש שעובר אל שנות השבעים העליזות ומאמץ לחיקו את ההומור הפרוע של "חבורת בריידי".
הפרק, על פני השטח, הוא בסימן ההיריון ההולך ותופח של וונדה, פרק שמניב את הרגעים המצחיקים והרנדומליים ביותר בסדרה (יסלחו לי הפרקים הקודמים אבל אין בהם חסידה), כאשר בתוך הטירוף מסתתרים רגעים מסמרי שיער, ובראשם סצנת לידת התאומים, טומי ובילי, שהיא מקסימה אך עצובה – כשויז'ן שואל אם הוא החמיץ את הלידה, אי אפשר היה להתנער מהתחושה כי זו רמיזה לכך שוונדה ילדה גם במציאוּת, כנראה ללא נוכחותו של ויז'ן הבר-מינן. אולם הרגע הצובט ביותר בפרק הוא כאשר וונדה נזכרת באח שלה פיאטרו – אם אני לא טועה, האיזכור הראשון של קוויקסילבר מאז שהוא מת בסרט השני של "הנוקמים".
קצת מוזר, כשחושבים על זה. לא? שני אלה היו תאומים, תאומים שאיבדו את כל משפחתם ועברו ניסויים מחרידים בעינויים, וגורלם היה שזור אחת בשני – אולם נדמה שוונדה שכחה מזה לגמרי עד הסרט הבא. ובכן, אני שמח שוונדהויז'ן מתקנת עוול של שנים ומעניקה את הכבוד הראוי גם לפיאטרו. כל הכבוד פיאטרו, זה מגיע לך.
אז מה הלאה? לא ברור. יש לי מספר לא קטן של השערות (ולקרוא בויקיפדיה מה קרה בקומיקס רק מעלה יותר השערות). בפרק הבא ניכנס – ככל הנראה – אל שנות השמונים, הפעם בתקווה שאזכה לראות הומאז'ים לסיטקומים שאשכרה ראיתי במלואם (אָלף? חופשי על הבר? משפחת קוס… לא משנה). מעניין יהיה לראות את ויז'ן, אשר הפעם יודע שוונדה מסתירה ממנו סוד, מתמודד עם הסיטואציה החדשה. אירוני שמכל הדמויות, האנדרואיד המת הוא היחיד בסביבה שמתנהג באופן אותנטי. אבל, אתם יודעים, בגלל זה כל-כך טוב לצפות בו.
עד השבוע הבא, היזהרו מסבונים של הידרה; הם כנראה נועדו לשלוט בכם.
פרקים 1 ו-2
הגיעה לסיומה שנה של הפסקה כפויה אך הכרחית מה-MCU (אלא אם אתם מחשיבים את "סוכני ש.י.ל.ד" או "Helstrom" שמסתבר שקיימת) עם עלייתה בסוף השבוע של וונדה-ויז'ן, ובניגוד לסדרות MCU האחרות שעלו עד כה, על ההפקה הזו אחראים Marvel Studios אשר לא התערבו לפניה בתכנים למסך הקטן. למעשה קווין פייגי עצמו שותף ליצירה ובאופן רשמי וונדה-ויז'ן פותחת את "פייז 4" של מארוול. כך, בעודם צועדים אל אופק חדש ונטול תאנוס, מאמצים מארוול אל חיקם את מדיום הטלוויזיה – והם עושים זאת על-ידי שיר הלל לטלוויזיה.
קשה לומר במה בדיוק וונדה-ויז'ן עוסקת כי אנחנו לא באמת יודעים עדיין (ו-"סמים פסיכדליים" זו תשובה עצלנית). אחרי אירועי "סוף המשחק" (כנראה), וונדה מקסימוף (אליזבת' אולסן) עוברת עם ויז'ן (פול בטאני) לפרברים – היכן שכל הצבעים שחור-לבן, יחס המסך 3:4, הסאונד מונו והשכנים מדברים במבטא טרנס אטלנטי. איכשהו גם וונדה וגם ויז'ן הם גיבורי סיטקום אמריקאי ישן, כשוונדה היא מעין לוסיל בול (רק פחות עוקצנית), ויז'ן הוא דיק ואן דייק (רק יותר בריטי) והעלילה היא פחות או יותר "מעשי כשפים" – רק שבנוסף לאישה המכשפה, בן הזוג הוא רובוט.
וונדה-ויז'ן היא הומאז' אחד מתמשך לסדרות סיטקום קלאסיות. הסגמנט בו וונדה מנסה לבשל הזכיר לי סיטואציה דומה מתוך "המופע של מרי טיילר מור" (הסצנה הזו, אם לדייק. מה זה המטבח הקטן הזה אגב? נורא ואיום) אך ביקורים מייאשים במטבח התרחשו בשלל סיטקומים לאורך ההיסטוריה (אולי חוץ מ-"נשואים פלוס" שם המטבח הוא בעיקר סמל לדיכאון) – כשככל הנראה וונדה-ויז'ן במסע לעשות הומאז' לרובן, אם לא לכולן; הלוק האסתטי של פרק 1 הוא שנות החמישים סטייל "לוסי אהובתי", ופרק 2, בלי אף הסבר עלילתי, מאמץ את גישת שנות ה-60 של "המופע של דיק ואן דייק" – תקופה בה לנשים מותר היה ללבוש מכנסיים, וגברים ונשים חלקו (רחמנא לצלן) את אותה המיטה.
כאמור, זה הכל טוב ויפה אבל מה לכל הפאקינג שדים קורה פה. סגמנט קצר בסוף הפרק הראשון מבהיר ש"וונדה-ויז'ן" היא סדרה בתוך סדרה, ושיקום מארוול לא התחרפן לחלוטין. אבל זה בעיקר מעלה יותר שאלות ולא פחות; פתחתי את פרק 1 מבולבל (גם כי בטעות הפעלתי אותו עם כתוביות בפורטוגזית) וסיימתי את פרק 2 אבוד לחלוטין (אבל לפחות למדתי שויז'ן בפורטוגזית זה Visão). לא שזה נורא, אני מניח שתשובות לשאלות נקבל מתישהו בפרקים הקרובים (אלא אם מארוול יעשו לנו "אבודים"), אז בואו פשוט נהָנה מהדרך.
סיטקומים, לפחות אלה הקלאסיים עם הצחוק המוקלט ברקע, הולכים ודועכים. עם סיומהּ של "המפץ הגדול" הסתיימה תקופה בה שודר, בכל רגע נתון, לפחות סיטקום מגה-פופולרי אחד שהשתמש בצחוקים מוקלטים ובכמה מצלמות (בניגוד לסיטקומים כמו "משפחה בהפרעה" שהשתמשו במצלמה אחת ונמנעו מצחוק מוקלט כדי לרמוז לקהל מתי לצחוק). כיום, סדרות שאינן סיטקום קלאסי משתמשות בפורמט הנ"ל כדי, מחד, לשבור שגרה (בדומה לפרקי מחזות זמר) ומאידך להדגים רעיונות בנרטיב בצורה קצת אחרת. כך למשל פרק הסיטקום של "מר. רובוט" בעונה השנייה מציג באופן מקורי את הילדוּת הנוראית של הגיבור אליוט, ואילו "סקראבס" הופכת לסיטקום כדי להדגיש את ההתמודדות של ג'יי.די עם הקשיים הנפשיים שנלווים אל עולם הרפואה.
וונדה-ויז'ן היא בדיוק זה, רק במְקום פרק ספיישל מדובר בסדרה שלמה שקשורה, ככל הנראה, לטראומה שחוותה וונדה אחרי שאיבדה את ויז'ן (אשר, להזכירכם, אמור להיות מת, אם כי בתור אנדרואיד לא לגמרי ברור מה נחשב אצלו למוות).
שני פרקי הפתיחה מכילים (מלבד קרדיטים בני 95 דקות) רמזים שמעידים כי ככל הנראה וונדה מודעת לסיטואציה הלא-שגרתית בה היא נמצאת; כאשר הבוס של ויז'ן (פרד מלמד) נחנק, והמצלמה עוברת ממולטי קאם של סיטקומים לסינגל קאם של דרמות – אפשר לשמוע את המבטא המקורי של וונדה כשהיא פוקדת על ויז'ן לעזור לבוס. וונדה שולטת בסיטואציה, ואם היה לנו איזשהו ספק – הגיע פרק 2 ובו, לאחר שוונדה ו-ויז'ן יוצאים אל רחוב ריק, והם רואים כוורן מטפס מתוך פתח ביוב (פתח ביוב אשר לא היה שם בתחילת הפרק), מחליטה וונדה שהיא לא מוכנה להתמודד עם זה ומחזירה את "המציאות" לאחור.
יותר מששני הפרקים נראים כמו סיטקום ביקום של ה-MCU, הם נראים כמו סיטקום ביקום של "טווין פיקס", עם מגוון רגעים מקבריים על גבול המצמררים שמזכירים כי זה לא באמת סיטקום חמוד. גם אם אנחנו לא יודעים למשל מה משמעות מסוק הצעצוע שוונדה מצאה, חשתי יחד איתה את המתח באוויר רק מעצם קיומו. למעשה, לאורך שני פרקי הפתיחה נדמה כאילו כמעט כל משפט מגיע עם מטען מאחוריו. אז יכול להיות שאין כוונה נסתרת מאחורי המשפט "Of course I did the trick right, I’m an illusion" אך אני נוטה להאמין כי מדובר ברמז עבה לעתיד לבוא, וכמוהו "For the Children" שבכלל לא עשה לי סיוטים בלילה מה פתאום.
גם הפרסומות הפיקטיביות-על-גבול-הביזאר (שעדיין מוצלחות יותר מרוב הפרסומות הישראליות) רומזות למשהו עמוק, ונראה כי הן קשורות לטראומות של וונדה: הטוסטר מבית "סטארק תעשיות" משמיע את הקול של הפצצה הקטלנית מבית סטארק (זו שהרגה את משפחתה של וונדה בסאקוביה), ובפרסומת השנייה מככב שעון "סטראקר", על שם אותו סטראקר שביצע ניסויים בוונדה ובאחיה קוויקסילבר (מה שהופך את הסלוגן "He'll make time for you" למטריד ביותר). בקצב הזה אני מניח כי נראה בפרק הבא את תאנוס מפרסם קומקום.
בכל אופן, מבחינתי הפרויקט הניסיוני הזה של מארוול התחיל ברגל ימין. אצטרך לראות את התמונה השלמה כדי להחליט אם אכן מדובר בסדרה בעלת רבדים, או אולי כותבי מארוול פשוט ירקו תסריטים עם סיוטי הלילה שלהם וקיוו שזה ייראה עמוק – אך בינתיים אני נהנה מהסדרה עבור מה שהיא, כי גם בתור סיטקום וונדה-ויז'ן מצחיקה למדי (כי אין כמו לובסטרים מעופפים כדי לגרום לי לצחוק), ואני לא צריך תירוצים כדי ליהנות מאליזבת' אולסן ופול בטאני המוכשרים להפליא. שבוע הבא אנחנו קופצים לשנות ה-70 ואני מקווה לקבל קצת יותר תשובות – כמו למשל על המעורבות של המקבילה הקוסמוסית של שילד, S.W.O.R.D, בכל הסיפור (ראינו את הלוגו שלהם בסוף פרק 1). עד אז, היזהרו ממסטיקים.