כמו שכתב סופר שאני אוהב, יש שני סוגים של פחדים: רציונליים ולא רציונליים. פחד מרוצח עם מסיכות הוקי ומצ'טה הוא בהחלט רציונלי, במיוחד כשהוא מופיע אחרי שהחבורה שלכם החליטה להתפצל משום מה. לעומת זאת, פחד מליצנים הוא לא רציונלי, כי הם רק אנשי מקצוע צבעוניים שנשכרים כדי לשמח ילדים במסיבות וכמעט אף פעם לא רוצחים אותם. נכון?
הספר "זה" של סטיבן קינג לא היה המקום הראשון בו הופיע ליצן מפחיד, אבל הפופולריות שלו בהחלט תרמה לתופעה, במיוחד לאחר שהוא עובד כמיני-סדרה לטלוויזיה בתחילת שנות ה-90. בזמן האחרון היה אפשר לראות ליצנים מפחידים בסדרה "אימה אמריקאית" או ברימייק של "פולטרגייסט". עם יציאתה של הגרסה הקולנועית של "זה" (והפיכתה ללהיט קופתי ענק), נראה שהפחד מליצנים גדל כל כך עד שליצנים אמיתיים מתלוננים על פגיעה בפרנסה. זה הגיע למצב שבו ארגון הליצנים העולמי (כן, זה דבר שקיים) הוציא הודעה רשמית לעיתונות בה כתוב שליצנים מפחידים קיימים רק בדברים בדיוניים, ואין קשר לליצנים אמיתיים, שרק רוצים להפיץ שמחה וקשתות בענן.
העלילה בספר מתרחשת במקביל בשתי תקופות זמן שונות – פעם כשהגיבורים ילדים, ופעם כשהם מבוגרים – אך הסרט מחליט, בצדק, שתקופה אחת זה מספיק, ומציג רק חצי מהסרט – זה של הילדים. החצי של המבוגרים יגיע בסרט ההמשך. חבורת הילדים, המכונה "מועדון הלוזרים", יוצאת לחקור לאן נעלמים ילדים בעיירה שהם גרים בה. כמובן שבמהלך הסיפור הם נתקלים מספר פעמים בפניווייז, הליצן המפחיד. אבל להגיד שהסרט הוא על ליצן מפחיד זה לרדד אותו ולפספס את הפואנטה. לא ממש קשה להבין שזה סיפור על פחד והתמודדות איתו, כשלכל אחד מהילדים יש גורם מאיים אמיתי בחייו. פניווייז הוא רק סמל המרכז את הפחדים האלה. מה שלא אומר שהוא לא סמל קריפי לאללה.
וזה כנראה המקום לחלק שבחים לכל הקאסט. זה היה יכול ממש בקלות להיות עוד סרט עם שחקנים ילדים בלתי-נסבלים שהיו גורמים לקהל להתפלל שהליצן יהרוג את כולם – תופעה נפוצה בסרטי אימה בכלל, ובכאלה שבהם מופיעים ילדים בפרט. אך למרות שלא כל הדמויות שלהם מפותחות באופן שווה, רוב הקאסט הצעיר נותן הופעות מוצלחות. ביל סקארסגארד – שנכנס בהצלחה לנעליו של טים קארי במיני-סדרה – הופך את פניווייז לאחת הדמויות הכי קריפיות ומלחיצות שראיתי בקולנוע בזמן האחרון, בטח שבשנה הזאת. הוא לא רק עומד מרחוק ומביט בילדים במבט מאיים או רק קופץ ועושה "בו!" כל כמה דקות, אלא גם מוצא זמן ממש להחליף איתם כמה משפטים קריפיים ולהשתמש בטקטיקות הפחדה מגוונות. כשגם הדמויות וגם המפלצת מוצלחים – אין עוד הרבה מה לבקש מסרט אימה.
אבל לסרט יש חסרון אחד עיקרי. לפני כמה שנים יצא לי להיות לראשונה בפארק שעשועים של "יוניברסל" בזמן חג ליל כל הקדושים, כשבזמן זה הם מעלים אירוע מיוחד בלילה עם כל מיני אטרקציות מפחידות. אחת מהן הם "בתי הפחדה" המבוססים על מותגי אימה ידועים, כשצריך ללכת בהם ומדי פעם קופץ איזה שחקן בתחפושת ומבהיל אתכם. בפעמים הראשונות זה מצליח, וגורם לכם לקפוץ, אבל ככל שמתקדמים והאטרקציה נמשכת כבר אפשר לנחש מאיפה תגיע ההפחדה הבאה ,ויש כבר תחושה שמיציתם את העסק.
הבמאי אנדי מוסצ'יאטי הראה בסרטו הקודם, "מאמה", שהוא יודע לעשות אימה טובה. כזאת שבנויה על אווירה מפחידה ולא רק הקפצות זולות. ההבדל הוא ש"זה" ארוך יותר מ"מאמה" בכמעט 40 דקות. בחציו הראשון הוא מצליח להיות סרט אימה טוב עם כמה סצינות אפקטיביות. אבל כשסרט באורך שעתיים ורבע מנסה להפחיד שוב ושוב ושוב, במערכה האחרונה כבר קל לנחש מאיפה תגיע ההפחדה הבאה. העיניים מתחילות לפזול לכיוון השעון וכבר מתחילים לשכוח שבהתחלה זה היה סרט אימה מוצלח.
"זה" כנראה יהיה סרט האימה הכי טוב שיצא השנה בקולנוע (אלא אם כן אתם מחשיבים את "תברח" לסרט אימה). הוא בלי שמץ של ספק היותר מוצלח מבין העיבודים לסטיבן קינג שמוקרנים כרגע. אבל במקום סרט מצויין הוא רק סרט טוב מאוד, כי הליצן הזה ממשיך את המסיבה הרבה אחרי הפאנץ' ליין.
