השבוע יצא לאקרנים "רובוטריקים: האביר האחרון", הסרט החמישי בסדרת "רובוטריקים". אבל אני לא צפיתי בו. במקום זה, החלטתי להישאר בבית ולדפוק את הראש בקיר.
בחרתי בקיר בטון פנימי ומוצק, צבוע בגוון נעים של צהוב. לכאורה, כל הקירות דומים, אבל את זה יוכל לומר רק מי שלא ניסה בפועל לדפוק את הראש בקיר. למעשה, כשאתם ניגשים לפעולת דפיקה חשוב לבחור את הקיר הנכון. קירות גבס, הנפוצים בדירות ישראליות, הם מאוד לא עמידים ובמאבק בינם לבין גולגולת – הקיר יפסיד, ויישאר עם שקע מכוער ובלתי הפיך. מנגד, אם נפלתם בדיוק על קורת בטון, הקיר יהיה קשה במיוחד והמכות יהדהדו באופן משונה, כך שייתכן שתקבלו תלונות מהשכנים שתי קומות מעליכם.
התחלתי במכות עדינות יחסית – בערך עוצמת היד-פרצוף שאתם מביאים לעצמכם כשחבר מספר לכם שהוא הולך מרצונו לסרט בסדרת "רובוטריקים", במרכז המצח. מבחינת מכות ראש-בקיר זאת תנועה קלאסית וקלה (מכות בצידי הראש, ושאינן בזוית ישרה, נחשבות למורכבות הרבה יותר), אבל כבר כאן אפשר היה בקלות להבחין בהבדל בין מה שאתם עשויים לדמיין לעצמכם כחוויית ה"ראש בקיר" לבין המציאות: במקום הרגשה של מכה "שטוחה" וקלה על פני כל המצח, החוויה האמיתית – ואני אנסה לא להיות פואטי מדי – היא מין התפצחות בהירה, מעין פיצוץ בנקודה ספציפית מאוד בראש. מעניין למדי, אם כי לא נעים במיוחד.
כשהגברתי את עוצמת המכות בהדרגה עד לעוצמת היד-פרצוף שהבאתם לעצמכם כשהבנתם ש"סרט אימוג'י" הוא לא רעיון סאטירי של מישהו באינטרנט אלא דבר שבאמת מוקרן בבתי קולנוע שקיימים במציאות, החוויה השתנתה: בשלב הזה ה"פיצוץ" הופך לשולי, וכמעט זניח. ההרגשה היותר בולטת היא הזעזוע, התחושה כאילו הגולגולת כולה נעה קדימה ואחורה והדבק שמחזיק אותה אל המח קצת מתרופף. אפשר היה בהחלט להרגיש בשלב הזה גם את ההשפעות המנטליות – כלומר, מחשבות קוהרנטיות נוטות להיפסק באמצע, כאילו מישהו לוחץ על כפתור הריסט מדי פעם. אם הייתי צריך לנסח את חוט המחשבה שלי באותם רגעים, זה היה נשמע בערך כמו:
"חשוב שאני אזכור את הדברים האלה כדי לכת-"
"יש פה מסמר בקיר, כדאי שאזהר שלא אפ-"
"הם הולכים עכשיו לעשות 'יקום קולנועי' של רובוטריקים, איזה רעיון מפ-"
"בעצם למה פנגולינים לא יכולים לסחור בבורסה? כולם אנטיש-"
"אולי בעצם הביקורת הזאת לא היתה רעיון כל כך ט-"
אני משוכנע למדי שבשלב כלשהו פיתחתי טיעון קוהרנטי ומשכנע לגמרי על כך שנגיד בנק ישראל הבא חייב להיות כריסטופר נולאן, אבל הוא אבד בשלב כלשהו בין המכה ה-14 ל-15 (או אולי 18. הכישורים המתמטיים שלי לא היו בשיאם בשלב זה). אחרי שלקחתי הפסקה, כשניסיתי לכתוב כמה רשמים מהירים במחשב, גיליתי השפעה נוספת של ראש-בקיר – העיניים שלי סירבו לשתף פעולה זו עם זו, והעולם נראה כמו שתי תמונות שונות שמסרבות להתחבר אחת לשניה – אתם יודעים, כמו סרט שמכריחים אתכם לראות בתלת-מימד מיותר עם משקפיים דפקטיביות. חוץ מזה, זה כאב.
מוזר כמה שאין קשר ישיר בין עוצמת המכה לבין ההשפעה שלה. פעם אחת הסטתי את הראש בטעות כמה מעלות הצידה, ובמקום הפיצוץ הקטן הרגיל – כלומר, הבזק של אקדח בסרט של ברוס וויליס- קיבלתי כדור-אש שמזכיר תקלה במפעל זיקוקים כפי שהיתה מבוימת על ידי מייקל ביי, והייתי חייב לעצור קצת לנוח. תחושת הבעירה בתוך הראש היתה מעניינת למדי, והגיעה עם מין צפידות מפתיעה בשרירי הגוף, אבל לא יכולתי להתרכז בחוויה משום שבדיוק הרהרתי במיטה מעופפת עם ג'סיקה אלבה, ירידת הסופ"ש השני הקטנה מהרגיל של נס-ציונה, ורעיון מבריק לסטארט-אפ שמבוסס על מכסים של עטים, טודו בום ואוקפי. בכלל, אחת הבעיות העיקריות עם דפיקת הראש בקיר היתה שגם אם החוויה היא חזקה – והיא בלי ספק כזאת – קשה מאוד להתרכז בה, כי הדעת נודדת. אבל הבעיה היותר גדולה – וזה, האמת, הפתיע אותי – היתה השעמום. כאב הראש אמנם גדל עם הזמן, אבל המכות בפני עצמן חזרו על עצמן, ואני לא יכול להגיד שהרגשתי בהבדל של ממש בין הטחת הראש העשירית לבין ה-20.
אחרי מספר מכות שאני מעריך כאיפשהו בין 23 לבין מיליונתלפים, וכשהתחלתי לחוש בקושי משמעותי להישאר במצב זקוף, החלטתי להפסיק. אני יודע, יהיו כאלה שיטענו שויתרתי מהר מדי, לפני שהגעתי לפואנטה, ולכן הביקורת שלי חסרת ערך אלא אם כן אחזור שוב על כל התהליך. ובכל זאת אני מוותר: אין טעם למשוך על פני שלוש שעות את מה שמיצה את עצמו כבר בחצי השעה הראשונה, ובטח שאין טעם לחזור על כל זה שוב ושוב ולצפות שאולי הפעם זה כן יהיה כיף.
לסיכום, דפיקת הראש שלי בקיר היתה חוויה בלתי נעימה ואני לא ממליץ עליה בכלל, אם כי זה ככל הנראה עדיף על צפיה ב"רובוטריקים 5".
