במהלך שנות העשרה התפתחה אצלי סוג של "תסמונת": התחלתי לראות דברים בזמן האזנה למוזיקה. אני לא מדבר על סינסתזיה או סמי הזיה כאלה ואחרים. זה משהו ששילב לא שני חושים, אלא שני דברים שאני מאוד אוהב – קולנוע ומוזיקה. בכל פעם שאני מקשיב לשיר מסויים, נוצרת לי בדמיון סצינה קולנועית שהוא יכול להתנגן ברקע שלה. זה לא רק לחשוב "וואו, השיר הזה הולך ממש טוב עם סצינת קרב חרבות", אלא ממש לדמיין את זוויות הצילום, הכוריאוגרפיה, העריכה. הנחתי שאני כנראה לא היחיד שעושה את זה, וגיליתי שיש לפחות עוד מישהו אחד שחולק את צורת המחשבה הזאת: הבמאי והתסריטאי האהוב עלי, אדגר רייט.
קשה לי להישאר אובייקטיבי בכתיבה על אדגר רייט. פרט למערבון שהוא עשה בגיל צעיר, צפיתי בכל אחד מן הסרטים שלו מספר דו-ספרתי של פעמים, ואני ממקם כל אחד מהם כמה רמות מעל שאר הסרטים שאני אוהב. "סקוט פילגרים" הוא הסרט האהוב עלי. הפילמוגרפיה של רייט אולי קצרה מאוד יחסית להרבה במאים ותיקים ומוכרים יותר, אבל כל סרט שלו פשוט נוטף מאהבה עצומה לקולנוע כמו טילון קורנטו שנמס בשמש. תשומת הלב שלו לפרטים הכי קטנים ראויה להערצה. אולי אם היו מלמדים אותו באקדמיה הייתי נשאר שם עוד קצת.
על העמוד הראשון בתסריט של "בייבי דרייבר" רייט כתב "כל סצינה בסרט הזה מונעת על ידי מוזיקה", וזה משפט שנכון בכמה מובנים. "בייבי דרייבר" הוא, ככל הידוע לי, סרט השודים המוזיקלי הראשון. לא במובן שהדמויות פורצות בשירה ספונטנית מדי פעם או שיש שימוש באפקטים ממוחשבים כדי לגרום לשני כלי רכב לרקוד טנגו. הסרט מלא בשירים שונים ומגוונים, אבל הם לא סתם מתנגנים ברקע אלא זזים בהרמוניה עם מה שקורה על המסך. כל במאי יכול לצלם סצינת קרב יריות ובעריכה לזרוק את השיר "טקילה" ברקע. אבל זה סרט של אדגר רייט, ולכן כל פליטת קליע וכל החלפת מחסנית מתרחשים בסנכרון מושלם עם צלילי השיר. זה הדבר הכי קרוב שחוויתי ל"לראות מנגינה", וזה מופלא.
בייבי (אנסל אלגורט) הוא נהג שודים צעיר ומהיר, אבל בכלל לא עצבני. למעשה, הוא רגוע ושקט במידה לא טבעית כמעט, ומסתובב עם אוזניות כמעט בכל רגע נתון. הסיבה להאזנה האובססיבית של בייבי למוזיקה היא שהוא סובל מטינטון – רעש רצוף של צלצול באזניים – והשירים עוזרים לו להתמודד עם זה. הוא עובד בשביל דוק (קווין ספייסי, באחד מתפקידיו הקווין ספייסיים ביותר), פושע שמתכנן שודים ומארגן צוותים שיבצעו אותם. לאחר שהוא מתחיל מערכת יחסים עם מלצרית (לילי ג'יימס), בייבי מחליט להשאיר את חיי הפשע מאחור, אך דוק קורא לו לג'וב אחד אחרון, ואיכשהו נראה שססטיסטית, דווקא הג'ובים האלה נוטים תמיד להסתבך.
אם העלילה הזאת נשמעת לכם גנרית ביותר זה כי היא אכן כזאת. הפעם רייט לא בא לעשות פארודיה ולצחוק על הז'אנר. הסרט גם לא גדוש באפקטים ויזואלים כמו "סקוט פילגרים". מתחת לגימיק המוזיקלי של הסרט והעריכה המסוגננת שרייט מזוהה איתה, זה פשוט סרט שודים סטנדרטי למדי. וזה חבל, כי לסרטיו האחרים של רייט, מתחת לכל הסטייל, היו גם תסריטים חכמים עם כל מיני שורות ובדיחות שאת משמעותן אפשר להבין רק בצפייה שנייה או שלישית. זה כנראה האספקט הכי מאכזב של הסרט. לא כי הסרט עצמו רע, אלא כי זה סרט של אדגר רייט וציפיתי לקצת יותר.
קשה לבוא בטענות לסרט שבבירור נעשה קודם כל מאהבה עזה למוזיקה והרצון לשלב אותה בסרט בצורה מיוחדת. אולי זה כל מה שרייט רצה לעשות, בלי להתחכם יותר מדי עם הסיפור והאפקטים. במשימה הזאת הוא לחלוטין הצליח: סצינות המרדפים כיפיות ביותר, והן מבוימות וערוכות באופן מדויק ויצירתי. התיאום עם השירים ברקע רק מעלה את הרמה שלהן עוד יותר. פתאום כל המרדפים האלה בסרטי "מהיר ועצבני" נראים חובבנים למדי.
ובכל זאת, למרות כל הסטייל והמוזיקה וכמה הופעות טובות (ג'יימי פוקס, בתפקיד חלק מצוות השודדים, גונב בקלות כל סצינה בה הוא מופיע), אי אפשר להתעלם מכך ש"בייבי דרייבר" הוא הסרט הכי "הוליוודי" של רייט, עם עלילה סטנדרטית. רייט קצת אכזב אותי הפעם, וזה בלי ספק החלש ביותר מבין סרטיו המוכרים. אבל גם סרט חלש של אדגר רייט הוא בקלות הדבר הכי מגניב שאפשר לראות על מסך גדול עכשיו. "לה לה לנד" אולי החזיר לאופנה את המיוזיקלס, אבל בניגוד אליו, "בייבי דרייבר" הוא סרט מוזיקלי שבו אף אחד לא צריך לשיר או לרקוד. רק לשים אזניות ולנהוג.