ביקורת: אהבה בשחקים – מאווריק

כשסרט המשך מגיע למעלה משלושים שנה אחרי המקורי, החשדות המידיים בונים – די בצדק – חומה מוצקה של ציניות על המסחריות של הוליווד. לכן חשוב להבהיר כבר בהתחלה: לא רק ש"אהבה בשחקים: מאווריק" יותר טוב מהסרט הקודם, הוא סרט טוב נקודה. בזכות עצמו, בפני עצמו, וזה שלא ממש צריך לראות את הקודם כדי להנות ממנו זה בכלל בונוס.


"אהבה בשחקים" המקורי נחשב לקלאסיקת אייטיז, אבל רק בשבוע שעבר התיישבתי להשלים אותו לכבוד סרט ההמשך. זה סרט ממש לא משהו: טום קרוז עדיין לא השתפשף כשחקן, חלק ממנו איטי מדי וחלק מהיר מדי, והכי גרוע – בתור סרט שאמור להלהיב אותי על מטוסים, הוא לא עושה את זה בכלל. רציתי סצנות אקשן אוויריות, ומה שקיבלתי זה קליפים חוזרים ונשנים של מטוסים שאי אפשר להבדיל ביניהם עושים פעלולים שאי אפשר לעקוב אחריהם בלוקיישנים שאי אפשר להבחין ביניהם. בקיצור, משעמם רצח.


אבל כיוון שאהבה בשחקים לא רק נהיה קאלט אלא גם עשה מלא מלא כסף, בסוף בסוף הגיע ההמשך שגרם לי להבין ממה אנשים התלהבו פעם.


שלושים ומשהו שנים חלפו מאז שקפטן פיט מיטשל (קרוז), המכונה "מאווריק", הטיס מטוסי קרב במסגרת 'טופ גאן', בית הספר לטיס מתקדם של הצי הימי. מתברר שהוא עדיין מטיס מטוסי קרב נסיוניים במקום להתקדם בסולם הדרגות הצבאי, כמו שעשה למשל חברו מאותם ימים המכונה "אייס" (ואל קילמר) שהפך לאדמירל הצי הימי. אייס הוא גם זה שדואג שלאחר עוד תעלול של מאווריק ("תעלול של מאווריק" זה שם קוד ל"מאווריק גונב מטוס כדי לבצע טיסה מסובכת ומסוכנת למדי וכנראה מרסק אותו"), הוא לא יודח בקלון אלא יזכה לחזור וללמד בבית הספר – הפעם לקראת משימה ספציפית ומסובכת על אדמת אויב. אגב, לא אומרים בשום שלב איזו מדינה זו. אני בוחר להאמין שזאת שוויץ.


מאווריק חוזר אל הבסיס המוכר, אבל הפעם לא כפרח הטייס הצעיר שהיה אלא כמבוגר שעבר זמנו וכל החתיכים הצעירים צוחקים עליו. הוא כמובן הולך להראות להם מאיפה משתין מנוע הסילון (מבער אחורי, אם אני לא טועה), אלא ששחצנות יתר וחוסר ציות כבר הקשו עליו בעבר, כמו שטורח להזכיר לו האדמירל סימפסון (ג'ון האם), מפקד חיל האוויר הימי שלא סובל את מאווריק מהרגע הראשון.


אבל מתברר שלא רק הביטחון העצמי מניע את מאווריק, אלא גם הטראומה מהסרט הקודם בעקבות מותו של גוס, איש הצוות שלו: בנו של גוס, רוסטר (מיילס טלר), הוא אחד מהטייסים בתוכנית, וגם הוא לא סובל את מאווריק שניסה לתקוע לו מקלות בקריירה הצבאית בגלל ייסורי המצפון.


מכאן הדרמה והאקשן מעלים הילוך ומשתלבים בצורה פשוט נהדרת במה שהוא בינתיים סרט האקשן הטוב של השנה. מכיוון שזאת לא תחרות קשה מדי, אני ארחיב את ההשוואה: בכל הנוגע למרדפים אוויריים – בוודאי במה שכולל טכנולוגיה קיימת ולא חלליות/פגסוסים/שטיחים מעופפים – זה ככל הנראה הסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם.


וזאת הנקודה החשובה והבולטת ביותר של הסרט: סצינות הטיסה אדירות, סוחפות, מדהימות, מה שתרצו. והן עובדות כי הן באמת שם. אלה לא מטוסים ממוחשבים, ולא אנשי פעלולים. השחקנים, וקרוז בראשם, פשוט הוציאו רשיון טיס, עלו על מטוסי קרב אמיתיים לגמרי והמריאו לאוויר. שוב ושוב. לפי הדיווחים, יותר מ-800 שעות צילום הגיעו לחדר העריכה; זאת בוודאי היתה עבודה מטורללת, אבל היא שווה כל רגע.


זה לא היה עובד אם על ההגאים לא היה במאי שיודע את העבודה. ג'וזף קוסינסקי יודע את העבודה, וחשוב מזה, עכשיו כולם יודעים שהוא יודע את העבודה. קוסינסקי הוא במאי מצוין עם בחירת תסריטים בעייתית, ועל הסרט הממש-טוב-באמת היחיד שהוא עשה (רק האמיצים) אף אחד לא שמע. אני כל כך שמח שטום קרוז שמר לו אמונים למרות הכישלון היחסי של "אבדון" שגם אותו קוסינסקי ביים. בכל מקרה, קוסינסקי הוא מאלו שמבינים את חשיבות הגיאוגרפיה בסצנות אקשן, דבר שנהיה בעייתי כשאתה עוזב את הקרקע ומתחיל לצלם באוויר שבו יש הרבה פחות נקודות יחס למי נמצא איפה.


קוסינסקי הפיק את הלקחים מהסרט הקודם, והאקשן האווירי שלו טוב בהרבה ממה שטוני סקוט עשה לפני שלושים שנה. גם סקוט העלה מטוסים לאוויר, אבל בהיקף קטן משמעותית ובלי שחקנים שישבו בתוכם. ובלי קשר לכל זה, התפיסה המרחבית שלו היתה פשוט גרועה. סצנת אקשן לא יכולה לסחוף אם אתה לא מבין מי רודף אחרי מי ומה המטרה. קוסינסקי מנצל כל טריק בספר כדי לוודא שהצופים יבינו מי נמצא איפה, ובהחלט עוזר שאתה יכול לצלם את השחקן בקלוז אפ בתוך המטוס שלו וכך למקם אותו במרחב בקלות פעם אחרי פעם.


כמובן, זה עוזר שהשחקנים עושים את העבודה. לטום קרוז יש פרסונה קולנועית די קבועה, ואני אמנם מת עליה באופן אישי, אבל אני חושב שגם אלו שלא יהנו ממה שהוא מנסה לעשות כאן. יש כאן רגעים שמזכירים לנו שקרוז שחקן ממש טוב כשהוא רוצה. מיילס טלר, הצלע הרגשית השניה, גם בסדר גמור וזאת לא אשמתו שאני לא סובל שפמים. ג'ניפר קונלי חיננית, אבל מיותרת כמעט לגמרי, ממש כמו ג'ון האם. אם כן יש מישהו נוסף שחובה לציין אותו זה ואל קילמר שמופיע לסצנה אחת ודי מרגשת. אמנם נעשה בה קצת שימוש בידע חיצוני על מצבו הבריאותי של השחקן (למי שלא יודע, קילמר סובל מסרטן הגרון) – אבל לטעמי היא שזורה במסע הרגשי של מאווריק בצורה הוגנת וקוהרנטית.


וזה מתחבר לבשורות העוד יותר טובות: הסרט הוא ממש לא רק סצנות הטיסה שלו. קוסינסקי טוב גם בדרמה (בחיי, תראו את "רק האמיצים"): הוא מטפל בטראומה מהסרט הקודם טוב יותר ממנו בעצמו ובונה את יחסי האנוש סביבה עם הרבה מגעים קטנים ואנושיים שנוגעים בלב בלי תחושת קיטש. הנה עוד דבר שנעשה יותר טוב מהסרט הקודם: האווירה. גם שם יש המון דגש על היחסים בין הצוות; קוסינסקי פשוט עושה את זה טוב יותר ובלי לצעוק עלינו. אחת מהסצנות המוקדמות מציגה את חניכי הטיס נפגשים זה עם זה בבר; התסריט והבימוי גורמים לנו תוך פחות מחמש דקות לרצות בטובת פחות או יותר כולם. אפילו המחווה לסצינת הכדורעף יותר טובה מהמקור. כך, כשמגיעים לסיקוונס הסיום הגרנדיוזי, השלם נהיה גדול מסך חלקיו: הסרט סוחף באמצעות האקשן עוצר הנשימה, ותוך כדי מצליח גם לרגש.


"זה לא המטוס, זה הטייס", אומר מאווריק בסרט. ואכן, "אהבה בשחקים" החדש לא טוב רק בגלל שהוא חדש: הוא טוב כי זאת לא המצלמה, ולא האפקטים, ולא המטוסים – זה איך שמשתמשים בהם.