בחיפוש הנואש אחרי דרמה, המופע של בן גביר השתלט על השידור מהפיגוע

מופע ההבלים של אולפני שישי בערב, הפאנלים הזחוחים והוויכוחים הקלושים - רובם, לפחות - נקטעו אחרי שהחלו להגיע הדיווחים המחרידים על מסע הרצח הנפשע מחוץ לבית כנסת בשכונת נווה יעקב בירושלים, שגבה את חייהם של שבעה בני אדם לפחות. בבת אחת ההקלטות נעצרו, והאולפנים השתנו: דני קושמרו וגילי כהן, למשל, ב-12 ו-11 בהתאמה, מצאו את עצמם כמעט לבדם באולפן, בטון אחר לגמרי, כשאת הצעקות ורעשי הרקע מחליפה דממה מלווה במועקה כבדה.

שינוי הלך הרוח הזה הוא סמלי, אך מהותי. זה לא תמיד כך, אבל באירועים מהסוג הזה, אפשר לראות בשידורים המתגלגלים את תמצית סערת הרוחות: התדהמה, הזעם, חוסר האונים, הבלבול - הכל משתקף על המסך. בשלב הראשון, עצם המחשבה על רצח ביציאה מבית הכנסת מזעזעת עד כדי שיתוק. בלי הפאנל, לבד, השקט הזה מהדהד הרבה יותר. הקול של קושמרו אומר הכל: מאיפה בכלל מתחילים?