"את מהזמרות הטובות בישראל", אמר סטטיק ליעל אלקנה. לא ברור אם הוא מזלזל בנו או בעצמו

והזוכה הוא… היא… הם… טל פורר! סליחה, מי? כן, גם אחרי שלוש עונות, הבעיה המהותית של "הזמר במסכה ישראל" נותרה כשהייתה ואולי אפילו התחדדה. כל עוד הביצועים שאנחנו והשופטים שומעים הם גרסאות אולפן מופקות לעילא ולעילא ואין בהם אפילו רמז לשירה חיה, התוכנית היא לא באמת פורמט מוזיקלי בו אנחנו מגלים מי מהמפורסמים שלנו הסתיר כישרון חבוי וצריך לעשות הסבת מקצוע בהולה ומי עדיף שיימנע מלשיר גם בערבי קריוקי. בסופו של דבר, מדובר בעבודת אולפן מדהימה של המפיק המוזיקלי של התוכנית - כן, טל פורר המוכשר - שמצליח להוציא ממשתתפי התוכנית ביצועים מצוינים בעזרת ניסיון רב שנים והרבה ציוד אולפן משוכלל.

לא במקרה שני הזוכים הקודמים בתוכנית - צחי הלוי (התרנגול) ושי גבסו (הגורילה) - לא מינפו את הזכייה לקאמבק מוזיקלי, הקהל לא תופס את התוכנית כקשורה למוזיקה וכהוכחה גם הביצועים מתוכה לא זוכים להאזנות בשירותי הסטרימינג. זה בלט במיוחד בגמר ששודר אמש בו הדגה (עדי ביטי) שסיימה במקום השני ביצעה את "All I Ask" של אדל, בעוד העכבישה (יעל אלקנה) שסיימה במקום הראשון ביצעה את "Bohemian Rhapsody" של קווין - שני שירים שמעטים הזמרים המקצועיים שמסוגלים לבצע אותם בלייב מבלי לזייף. לראייה, אפילו כשאדל מבצעת את "All I Ask" בלייב התוצאה לרוב לא נקייה לגמרי. ובביצוע של הדגה? פרפקשן. אני חלילה לא מתכוון להוריד מגודל ההישג של ביטי ואלקנה, אבל בין זה לבין השירים שהן "ביצעו" אתמול בגמר יש פער והוא לא קטן בכלל.