"אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל": ביקורת סרט נטפליקס

"הצוות המובחר" (1983) ו-"האדם הראשון" (2018) עסקו בהכנות המעשיות המפרכות לאירוע, "מאחורי המספרים" (2016) חשף את הצוות האמיתי והמהפכני שעבד בתכנון המבצע ואילו "אפולו 13" (1995) נתן אור להשלכות הקשות שלו. מאז שאירע לפני קרוב ל-53 שנה, עשרות סרטים נעשו על הנחיתה האמריקאית על הירח ביולי 1969. כאירוע אייקוני שהיה בתכנון מתמיד למעלה מעשור, נבע מלחצים גוברים במלחמה הקרה המתמשכת ושינה את דעת הקהל האמריקאית בלב תקופה אלימה מתמיד, הנחיתה על הירח היא קרקע פורה לסיפורים שונים, נקודות מבט חדשות והצצה לתקופה שבה אסטרונאוטים לא היו נראים לנו כה אלמנטריים כמו היום.

אך עד כמה יצא לנו לראות מאלו שגרמו לטיסה לקרות – לא בעזרה פיזית או טכנית בהכרח, אלא בתמיכה ציבורית? "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" ("Apollo 10½: A Space Age Childhood"), סרט האנימציה החדש של הבמאי ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות", טרילוגיית סרטי "לפני") – שעלה הסופ"ש לנטפליקס לאחר פרימיירה בחודש שעבר בפסטיבל SXSW – מנסה להשלים בדיוק את אותו הפער (עם מעט היסטוריה חלופית), עם עוד סרט קלאסי, מחמם לב ויצירתי לאוסף סיפורי ההתבגרות העשיר שלו; אך "אפולו ½10" הוא יותר ממסע נוסטלגי אל העבר – הוא גם מבט על ההבדל בין מה שאנו זוכרים ומה שבאמת ובתמים קרה.

מורכב יותר כרצף זכרונות – בקריינות קולו הבוגר של גיבורינו (ג'ק בלאק, שכבר שיתף פעולה עם לינקלייטר ב-"רוק בבית הספר" ו"ברני") - מאשר עלילה קוהרנטית אחת, "אפולו ½10" עוסק בסטנלי, ילד בן 9 שחי בפרברי יוסטון בשלהי שנות ה-60, עם שני הוריו וששת אחיו ואחיותיו, כשהמסע לירח מקיף כמעט כל תחום בחייו. יום אחד בבית הספר, שני מהנדסי חלל בחליפות מהודרות (זאכארי לוי וגלן פאוול) פונים לסטנלי בבקשה מעט מופרכת: להפוך לאדם הראשון שצועד על הירח.