אני זו שפוצצתי את פרשת ארז דריגס, והאמת שגם כואב לי עליו

כואב לי על ארז דריגס. כואב לי קודם כל עבור הנשים שנפגעו ממנו (פחות עבור עצמי, ככה זה), ואחר כך - כואב לי גם על יוצר מוכשר ובמאי יוצא מן הכלל ש"חפר לעצמו את הבור", כפי שהיטיבה לנסח אחת המרואיינות בתחקיר שפורסם ב"פוליטיקלי קוראת" בעקבות הפרשה שפוצצתי אני עצמי על גבי דפי הפייסבוק. לאנשים שמתאוננים, "כמה קל היום להפיל אדם מצליח", אני עונה בתקיפות. בלב, אני קצת מסכימה.

עוד לפני כשבועיים, כשפרסמתי את הפוסט שהתחיל הכול, יכולתי להזדהות עם המקטרגים. בתוך תוכי, אולי בתוך כל אישה - פמיניסטית ככל שתהיה - מצוי גבר פטריארך שקץ בפמיניזם. הגבר הזה מדבר מתוכך כשפמיניסטיות אחרות מפרסמות דעה שנראית לך קטנונית או טרחנית, ומקניט אותך כשאת יוזמת מהלך נועז. "יאללה, יא נודניקית", "כמה צומי את צריכה", והרבה "סתמי כבר".

אותו פוסט נכתב בזהירות מירבית, לתחושתי: התייחסתי לדברים שאמר דריגס בעצמו בראיון ל"7 לילות", ובו טען שהיה שולח הודעות סליזיות ופתטיות לנשים. אני חזרתי על הדברים האלה, והוספתי שכמי שקיבלה ממנו הודעות מהסוג הזה, הן לא רק פתטיות - אלא גם פוגעניות. באותו הזמן, לא חשבתי שאותה תכתובת עם דריגס, בה הציע לי לשכב עמו מספר פעמים למרות סירוביי, עונה על ההגדרה "הטרדה מינית". באדיבות הגבר שבתוכי, חשבתי במידת מה שאולי הזמנתי את זה. לכן נמנעתי מהזכרת המושג הפרובלמטי בפוסט, ושמרתי על ניסוח עדין ומעורפל.