"אמילי בפריז": ביקורת עונה שנייה

פעם, אי שם בשנה שעברה, לסדרה "אמילי בפריז" הייתה הצדקה. זו הייתה תקופת סגרי קורונה, אפלה, משעממת, לא היו תכנים, וכולנו היינו זקוקים להסחת דעת, לא-משובחת ככל שתהיה. אבל היום, קצת עבר הטיימינג, ובעיקר פג הקסם, בשביל סדרה כזו. כשהמשק כבר חזר לעבודה כמעט לגמרי, תמו הסיבות שבעטיין הצפייה בעונה הראשונה של "אמילי בפריז" הייתה כל-כך מוצלחת.

לפני כשבועיים הושקה בנטפליקס בקול תרועה עונה שנייה לסדרה כשנה לאחר צאתה של הראשונה. זו ממשיכה ממש מאותו הקליימקס שבו מסתיימת הראשונה, כאשר אמילי מבלה את הלילה עם גבריאל, בן זוגה (אפשר להתווכח אם בעבר או בהווה) של חברתה הטובה קמיל. קו העלילה זהה - אמילי עדיין בפריז, עדיין עושה פדיחות של חוסר הבנה בצרפתית, בתרבות צרפתית, או בהיגיון סביר, וכל הסובבים אותה צריכים לתקן אחריה שובל של טעויות ותקריות. דמויות בולטות כמו המעצב פייר קאדו ואנשי משרד הפרסום מופיעות שוב, לצד כאלו חדשות, כמו אלפי (לוסיאן לה-ויסקונט; "אמון"), שלוקח עם אמילי שיעורי צרפתית.



כמו בעונה הקודמת, הסדרה מצועצעת ורדודה בצורה שמצליחה להפתיע שוב ושוב. הבגדים המוגזמים בטעם רע של אמילי (לילי קולינס; "באהבה, רוזי", "עד העצם"), הרזון המופרך שכמעט מקביל לגזרתה של ברבי המיתולוגית, המשחק הצולע - ואלו המילים הנחמדות יותר שיכולתי לבחור. העלילה מדשדשת אך בקושי ומרגישה כאילו היוצרים ממש השתדלו למרוח את כל התקדמות, כאילו כדי להכין את הקהל ישירות לעונה 3.

אם בעונה הראשונה, הסדרה זכתה בחסד מן ההפקר הקורונאי וסיפקה בעיקר רגעי פאן, צחקוק וניתוק מהמגפה העולמית (ומעט בושה של הקהל על הצפייה בה), העונה הזו טיפשית, וזהו. רגעי התהילה חלפו, הבאזז שכך, וכבר לא נותרו ל"אמילי בפריז" שפנים בכובע על מנת להשאיר את הקהל מרוכז לאורך כל עשרת פרקי העונה.



את הדיאלוג בין סילבי (פיליפין לרואה-בלייה; "10 אחוז") יכולתי לחזות בדיוק די רב גם מבלי לצפות בדקה אחת מהעונה הנוכחית, או את הדרמה כשקמיל (קמיל ראזט) מגלה על אודות ליל הבגידה. אפילו הסיפור העצוב על אביה של מינדי (אשלי פארק; "מר מלקולם" שעתיד לצאת בקרוב) שמוזכר בערך לשתי שניות לא מצליח ליצור עומק לדמות או לעורר תגובה רגשית כלשהי. "אמילי בפריז" הייתה בעונתה הראשונה כיפית למדי וזיכרון מתוק ומטופש. עדיף שתישאר כך מאשר למתוח כמו מסטיק את עלילתה כי המסטיק הזה כבר התייבש מזמן.