כביכול צפינו בפרק שסבב סביב שתי נשים - ורד בוסקילה ופאני בר מוחא. מה הקטע שלהן? מישהו מבין? אני לא. כל פעם כשנדמה לי שהבנתי, קורה משהו שמחזיר אותי לאי ודאות. בוסקילה, למשל. מצד אחד היא אלופה אולימפית, חכמה, מהירת מחשבה וחזקה שלא מפחדת להביע את עצמה ולהגיד את הדברים כמו שהם, גם כשהם לא נעימים, ומצד שני, בדיוק כמו חבריה לשבט, גם אני מוצאת שהיא משדרת משהו מאד לא אמין.
לא יודעת לשים את האצבע מה בדיוק עקום לי שם, אבל חייבים להודות שאצלה רב הנסתר על הנגלה, ושמתי לב שבכל פעם כשמרחפת מעליה איזו סכנה, היא משכילה לשלוף מן הצללים סיפור גרנדיוזי ומטורף שאי אפשר להתעלם ממנו, אסור להתווכח איתו, וגם קשה שלא להתרגש ממנו, ושמוחק את הלוח שלה ומחזיר אותה להגדרות יצרן. אחרי כל סיפור כולם נאלצים לחזור לנקודת ההתחלה ולהתחיל לשערך אותה מחדש, לנסות להבין מה קורה שם.
בפעם הראשונה שחוותה ניכור מהשבט סיפרה סביב המדורה על שנים של התעללות נפשית מהמאמן שלה, שכתוצאה ממנה לקתה בהפרעת אכילה. בולמיה. וכאילו זה לא מספיק מזעזע, יש גם עלילה צדדית שבה היא מגיעה לשפל המדרגה ומחפשת אוכל בזבל, כי הוא לקח ממנה את הארנק. מה כבר אפשר לעשות עם האינפורמציה הזאת מלבד להעריץ אותה על כוחות ההתמודדות שלה ולמחוק כל מחשבה שלילית עליה? כלום.
איכשהו הווידויים קורעי הלב של ורד מגיעים תמיד בתזמון הכי נוח
