אחת הרעות החולות של הטלוויזיה המודרנית היא הבצורת הממושכת, לעתים ארוכה מדי, באקשן. גם סדרות עילית ("שובר שורות", למשל, שסיפקה הרבה רגעים טלוויזיוניים אדירים) ניחנות בדיאלוגים ארוכים, בשוטים בלתי נגמרים של כלום ובעיקר במושג האליטיסטי "עומק". כן, כולם רוצים, ולפעמים גם יודעים, להראות שיש בהם יותר. לא תמיד זה הכרחי.
מהבחינה הזאת, "אל תוך הלילה" ("Into the Night"), סדרה שיצר ג'ייסון ג'ורג' בהפקה בלגית על בסיס ספר המד"ב הפולני "The Old Axolotl", סיפקה משהו שונה בנוף. המבנה שלה, שישה פרקים בני 30-40 דקות כל אחד, לא אפשר לה לבזבז זמן בעונתה הראשונה. היא הייתה מהירה כמו קצב מנוסתם של גיבוריה. כזכור (או שלא. למי שלא ראה - אזהרת ספוילרים, תעצרו כאן), חייל נאט"ו בשם טרנציו (סטפנו קאסטי) חטף מטוס בבריסל. הסיבה: הצורך לברוח מאור השמש, שהחלה לקטול את האנושות. הנוסעים המבוהלים - תמהיל מגוון שנע מאייאז (מהמט קורטולוש), עבריין טורקי נמלט, ועד ריק (יאן ביז'וואה), ישיש מסכן שסבל מהונאת אינטרנט - הבינו שטרנציו צודק. תחת הנהגתו הם המשיכו להקיף את החלק החשוך של הכדור, עד שהגיעו לבונקר עם חיילים שקיבלו אותם בברכה, לא לפני שסילבי (פולין אטיין) כפתה את טרנציו באזיקים והניחה לו למות לאור השמש כנקמה על כך שניסה לרצוח את אייאז. המעשה הזה עוד יעלה לה ולחבריה ביוקר בהמשך.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אדי דלק: העונה השנייה של "אל תוך הלילה" דורכת במקום, תרתי משמע
